המלחמה על אברספוט- פרק IV

ג'וליה ראתה את לקסוס גדלה עם כל צעד שעשתה.
היא רצתה לספר לעולם על מה שקרה ברנקטורם, על הכול. בלי להשמיט אפילו פרט אחד.
התכנית שלה הייתה להגיע אל המלך, לספר לו מה קרה ולצאת למלחמה נגד רנקטורם. היא רצתה להשמיד, להרוס, לחסל, להרוג את על מי ששם. היא רצתה לרצוח את כל מי שלמד אי פעם להשתמש בקסם האפל.
אבל לדבר כזה היא לא ציפתה. כאשר היא נכנסה ללקסוס, היא ראתה עשרות ילדים מלוכלכים מבוץ מבקשים תרומות מעוברים ושבים. היא ראתה נשים בגיל העמידה מובילות עשרה ילדים אחריהן. היא ראתה מאות גברים מפגינים מול ארמון המלך. והכי גרוע, היא ראתה את חיילי המלך משגרים על הגברים כדורי אש, כדורי אנרגיה, מה לא.
גם בלקסוס השתמשו בקסמים אפלים. ג'וליה הרגישה שהיא חייבת לברוח.
***
כשרֶן הגיע ללקסוס, הוא לא היה מופתע. ככה בדיוק זה היה בגנבר, חוץ מהקסמים האפלים. בגנבר רובם הגדול של האנשים היו בורים, ואי אפשר היה לצפות מהם שילמדו קסמים, או משהו בכלל. רֶן היה שונה. הוא היה חכם, והלך ללמוד בממלכה אחרת, אבל קסם זה דבר שאף פעם לא הצליח ללמוד. כנראה זה עובר בגנים. כשחזר לחופשה של כמה ימים (לפני שיחזור ללמוד עוד פעם), גילה שכל האנשים היקרים לו מתו ואלה שלא ירדו למחתרת. הוא החליט שלא משנה מה יקרה עכשיו, הוא יהיה חייב להשמיד את רנקטורם, לא משנה מה המחיר.
לצערו המשימה הזאת תידחה לזמן הקרוב. אנשים לבושים שריון הגיעו בריצה לכיוונו. אחד היה כהה עור וגדול ממדים. השני היה חיוור ורזה. בהתחלה הוא חיפש מישהו מאחוריו, חוץ מהגופות הוא היה לבד. החיילים של לקסוס… או לפחות מי שפעם היו החיילים של לקסוס תפסו בחוזקה בידיו ומחצו אותן.
רן גנח מכאב.
"חיילים מחורבנים!" צעק ובעט לאחד החיוור-הרזה ברגלו. הוא זעק בכאב והידק את אחיזתו על ידו של רן.
"אתה בא איתנו." אמר השני.
"באמת? לא שמתי לב…" אמר בעוקצנות.
אחרי כמה דקות של גרירתו של רן הגיעו השניים לחומה הפנימית ונעמדו. פשוט נעמדו מול החומה. החומה הייתה עצומה ומאיימת הרבה יותר מאיפה שתפסו אותו השניים. קצת מימין לאיפה שהיו היה חור ענק. יותר חתך מאשר חור. החומה הייתה חצויה לשניים ודרכו הייתה הטירה גלויה לעיני כול. הרוסה, חבולה, בוערת.
***
"אני לא יודעת לעשות את אותם קסמים שהם עושים. " אמרה אמה, האישה בתא שמולו. "למה אתה חושב שאני פה? זאת הסיבה שהם הביאו את כולנו לכאן." היא הייתה חבולה מהמאבק עם השומרים. שערה השחור היה מסופר קצר והיו לה עיניים ירוקות חודרות.
"לא את כולנו," אמר טארק. "אני כאן כי הייתי מורה."
"מורה?" גיחכה אמה.
"לקסמים." הסביר טארק. "לימדתי את הבן של המלך."
"אז אתה לא אמור להיות במועדפים עליהם?" צחקה.
"המלך הוציא להורג בינתיים רק את עובדי החצר. אותי בטח יוציאו להורג עוד שבוע." אמר. "אבל לא בלי מאבק." חיוך מרושע עלה על פניו.
שני שומרים נכנסו לחדר. הם גררו פנימה נער. פניו היו מבועתות. אחד מהם עזב אותו ופתח את דלת התא של טארק. "ואל תחשוב אפילו על לברוח," סינן. דלת התא נטרקה ושני השומרים יצאו.
"על מה אתה פה?" שאל טאקר.
"אני לא יודע," ענה הנער. "רק הגעתי לממלכה כדי לבקש עזרה, שיעזרו לשקם את איפה שגרתי. רנקטורם התקיפו אותנו." הוא נאנח. "הלוואי שזה לא היה קורה. כל המשפחה שלי מתה. כל החברים."
"לא נעים, אבל אני מכיר את התחושה יותר טוב משאתה חושב." פניו של טארק נשארו חתומות, אל הכאב בקולו נשמע. "דרך אגב, אני טארק." הוא הושיט את ידו ללחיצה.
הנער לחץ את ידו. "לי קוראים רן."