המלחמה הגדולה-חלק ל"ג

עיניה של צ'יף אקווה התרחבו מאוד.היא הרימה את ידה והתכוונה לשלוח בהם דוקרני קרח,אבל אז התחוורה לה העובדה הנוראית.אין לה או ללוחמות כוחות.הן משותקות לגמרי.אבל המצב עדיין לא היה נואש.
"קרסוטה! מאגייה! ג'ין! קחו קלשונים ותגנו על הדלת.מוז'סטו! אג'רסייה! תקראו לכל שאר הלוחמות ואת סקרומנוסט בואי איתי!"היא צעקה.
אוריינטל גררה את סקרומנוסט אל חדר האחסון במקדש.היא חיטטה בכמה ארגזים ושלפה את שריון המלחמה שלה.פרוות של חיות וכסף טהור שכיסו את גופה כמו שמלה.היא חבשה את הקסדה שלה המעוטרת כראש זאב קרח ומשחה את עיניה באבקה כחולה,הקרב מול גנרל טרה.הקרב האחרון.
סקרומנוסט הוציאה גם היא שריון,פשוט יותר,מארגז אחר והתכוננה לקרב.
"חיכיתי לקרב הזה,תמיד ציפיתי שאוריינטל תהיה כאן איתנו."היא אמרה בשקט.סקרומנוסט ואוריינטל גדלו יחד,חברות הכי טובות בכפר.יחד הן עשו הכל,התאמנו,צחקו והציקו לבנים בכפר.הן אפילו התגייסו יחד לפלוגת הלוחמות,ועכשיו היא מתה,או כך לפחות חשבה סקרומנוסט.
אקווה חיבקה את הנערה."היא בטח גאה בך,משם בעולם המתים.והיום ננצח בקרב בשביל אוריינטל,והשלום יחזור."

באותו הזמן,הגנו קרסוטה,מאגייה וג'ין על הדלת.בלי שריון כוחות כישוף."כמה זמן נהיה ככה?"קרסוטה גוננה בידיה על ראשה מפני נטיפי קרח מתפוררים.
"עד שצ'יף אקווה תגיד לנו להפסיק."ענתה ג'ין ותמכה בדלת בקלשון הכסף.לכל המכשפות היה קלשון כסף משובץ אבני ספיר,במסווה של שרביט בדולח.הן השתמשו בו בעתות מלחמה בלבד,מכיוון שהיו שוחרות שלום מטבען.
הדלת נרעדה והלוחמות גם הן נרעדו.
"מה נעשה אם הם ייכנסו פנימה?"שאלה מאגייה.
"נהרוג את כולם."השיבה ג'ין בשלווה,כאילו מעולם לא חונכה שכל החיים מקודשים ושעליה לבחור בכל אפשרות מלבד לקיחת חיים.
"מה קרה ל'כל החיים מקודשים'?"שאלה קרסוטה.
"כל החיים מקודשים עד שהחיים האלה הם של לוחמי אדמה מטונפים שמנצלים את החולשה שלנו ורוצים להרוג את כולנו.איפה המשפחה של אוריינטל?"
"מוז'סטו ואג'רסייה הלכו להביא אותם,שמעתי שאבא שלה,פו-סונג,הוא לוחם טוב בחנית גם מבלי לדעת לכשף מים."
"מה עם האחים שלה?"
"הם יתחבאו במקדש.נגן על כל הילדים בכפר ונביא את כל הגברים והנשים שיודעים להילחם.
הדלת נסדקה במרכזה."אוי…בנות זה עומד להישבר,אין טעם לעמוד כאן בעוד כמה רגעים היא תישבר.אני אעמוד מול הדלת וכל אחת מכן בצדדים,נאגף אותם."
הבנות עשו כפקודתה של ג'ין ונעמדו בשני צידי הדלת.
דלת הקרח העבה נשברה לרסיסים וחמישה לוחמי אדמה פרצו פנימה.קרסוטה הניפה את הקלשון שלה ושיפדה אחד דרך העורף שלו,מאגייה היכתה שניים במטה הקלשון ושיפדה אותם דרך בטנם,כאילו היו מרשמלו ששיפדו על מקל כדי לצלות על מדורה.
ג'ין הביטה באחרון,שהיה קצין בדרגה גבוהה.
עיניה הכחולות פגשו את עיניה הירוקות.הוא הניף את החרב שלו לעבר רגליה,היא זינקה ותקעה את הקלשון שלה בתוך הצוואר שלו.
הבנות מחו את הדם מפניהן והתנשפו."חמישה הלכו,"ציינה מוז'סטו."נשארו עוד אלפיים תשע מאוד תשעים וחמישה."

"לא אמרת שצבא מארץ טרייב היה אמור לעזור לנו?"שאלה סקרומנוסט את צ'יף אקווה בשעה שרצו במסדרונות וקראו ללוחמות.
"מאסטר אייריס תפסה את משלחת לונה.הן חזרו."
"אז תשלחי אותן שוב."
"ייקחו להן שבועיים ללכת ולחזור,ואם נחכה להן כולנו כבר נהיה קבורות בקרח.המלך סקיילו לא יעזור לנו.חוץ מזה היה סיכוי קטן שהוא ייענה."
"למה?"
"כי הוא אידיוט נפוח בלי לב שחושב רק על עצמו."אקווה כיווצה את גבותיה ולא הוסיפה דבר.

פו-סונג רץ יחד עם חמשת האחים של אוריינטל,מוז'סטו ואג'רסייה.
"אדוני,הילדים יתחבאו בקומה העליונה ואתה ושאר האנשים תעזרו לנו להגן על המקדש,אסור שיפרצו פנימה וייקחו את קרחוני הרוחות."הסבירה מוז'סטו.
"קרחוני הרוחות?"הגברים שבכפר לא ידעו דבר וחצי דבר על הרוחות או על סודות המלחמה של הלוחמות.
"כן,לכל אומה יש משהו שמקשר אותה אל הרוחות."
"למה שיירצו לקחת את קרחוני הרוחות?"
"כדי שהרוחות ינתקו את הקשר איתנו,בלית ברירה,ואז נהיה אפילו יותר חלשות.כי הרוחות הן אלה שהעניקו לבני האנוש את היכולת לכשף."
פו-סונג הנהן ולא אמר דבר.מדוע הסתירה ממנו אוריינטל מידע?

כמות הגברים והנשים ששיפדו ג'ין,מאגייה וקרסוטה עלה לארבעים וחמישה.עדיין מעט ביחד לכמות האנשים שבאו.
"מה הם חרקים?!"קרסוטה פירקה את המפרקת של אחת מהלוחמים בקלשון שלה."למה הם לא נגמרים כבר!?"היא מחתה את הדם והזיעה ממצחה,מה שגרם לה להיות מלוכלכת באותה מידה.
"תשמרי על האוויר שלך."ג'ין בעטה בבטנו של אחד הלוחמים."את צריכה אותו."
"נו כבר תגבורת…תגיעי…"המהמה מאגייה במאמץ.

פו-סונג לקח חנית מאחד הארגזים ומיהר לחזית יחד עם הגברות.הוא התגלה כלוחם מוכשר בהחלט,מה שגרם לקרסוטה לתהות מדוע אין גברים לוחמים.אבל לא היה לה זמן לתהות בזה,אחד מהלוחמים כמעט ערף את ראשה אלמלא הייתה מאגייה מגינה עליה.
בזווית מבטן הן ראו את שאנג,אבל הן לא הכירו אותו,לכן לא שמו לב אליו.אבל אילו הייתה סקרומנוסט שם הייתה מזהה אותו,היא הכירה אותו.
הין,החברה שלו,נלחמה יחד איתו,כנראה שהם היו מאומנים היטב.
המכשפות לא ידעו אם יש להן סיכוי.

אוריינטל עזרה להיקארי לקלוע שתי צמות בשיער הארוך הג'ינג'י שלה.היה שליו מאוד בעיר הרוחות,שליו כל כך שהיא כמעט יכלה לשכוח את המלחמה,כמעט.
כדור הבדולח בחדרן של היקארי,יאמי ושלה רעד בתזזית.
"מה זה היה היקארי?"אוריינטל הפנתה אל היקארי את גבה כדי שתקלע לה צמה צרפתית ארוכה.
"קורה משהו ביער."היקארי עזבה את הצמה גמורה רק למחצה וקמה אל כדור הבדולח.
"אהמ אוריינטל? את קוסמת אוויר נכון?"היא שאלה באי נוחות.
"לא,מכשפת מים,למה?"
היקארי נרעדה."בואי ותראי."
אוריינטל ניגשה אל כדור הבדולח,וראתה את חברותיה נלחמות בעור שיניהן."מה זה?!"היא נרתעה.
"כנראה שהמלחמה מסלימה מאוד,הלוחמים תוקפים את איי-סונג-צ'ו."
"לא…לא זה לא בסדר!"
"אוריינטל תירגעי בבקשה אני…"
"לא את לא מבינה! אני יכולה לעזור להן שם ובמקום זה אני תקועה כאן! לא! מאגייה!"אוריינטל ראתה לוחם אדמה,ואת מאגייה,ורגע לאחר מכן היא הדלדלה חסרת חיים מקצה להב החרב שלו.דמעות זלגו מעיניה של אוריינטל."זה לא בסדר היקארי! תתקני את זה!"
"אני לא יכולה אוריינטל,רק את יכולה."אוריינטל הרימה את ראשה המורכן ועיניה רשפו ברקים."רק אני יכולה."

"מוז'סטו!!!"צרחה ג'ין.הנערה הגבוהה עם הצמה הכהה הארוכה נפלה מתה על האדמה.עשרות לוחמות נפלו סביבן,ואפילו צ'יף אקווה וסקרומנוסט נלחמו על חייהן.
"איפה אוריינטל כשצריכים אותה!?"צעקה סקרומנוסט,צעקה שהגיעה לאוזניו של שאנג,שניסה לחסל את ג'ין."אוריינטל מתה!"הוא צחק בפראות.
"שלא תגיד עליה דבר כזה! פרא אדם!"צרחה סקרומנוסט.
"מה תעשי? תהרגי אותי?"הוא צחק.
"לא,את זה היא תשאיר לי!"אוריינטל הניחה את ידה על פיה של הין וקירבה סכין אל הבטן שלה."שלום בוגד."היא חייכה.
"תניחי את הסכין מטורפת."
"מה תעשה?"היא כיווצה את גבותיה."תהרוג אותי?"
והיא דקרה את הין בליבה.
"מה עשית!?"שאנג נראה כעומד לבכות.לרגע כל המלחמה מסביבם קפאה,רק הוא והיא עומדים אחד מול השני.הוא זועם והיא שלווה.
"הרסתי למישהי אחרת את הלב,כמו שאתה עשית לי."
"שקרנית! את בגדת בי!"
"מי אמר לך דבר כזה!?"
"קרייסוס."
אוריינטל החווירה."רק אחרי שבגדת בי! מה רצית שאני אעשה?!"
"את ברחת!"
"ואתה עזבת אותי!"היא הפנתה אליו את גבה.
הוא הרים את חרבו,ניסה לדקור אותה אבל באותו רגע,עלה השחר.
אוריינטל נשמה דרך אפה."אני רואה שכישופי המים חזרו לעניינים."היא שיתקה את שאנג במכת אגרוף,הורידה את ידיה מול פניה ולכדה אותו באזיקי קרח.
"אני לוקחת אותו מכאן."אוריינטל זרקה את שאנג לתא הכלא המגעיל ביותר שיכלה לחשוב עליו.הוא הביט בה בעיניו הירוקות,מלאות שנאה ועצב.אבל היא נאנחה,הרכינה את ראשה וסגרה את תא הכלא.
היא הלכה לאט בדרך חזרה.מהרהרת.היא הרהרה באהבה הרבה שרכשה לו,שעכשיו הבינה שלא הייתה זו אהבה,אלא תלות.היא רצתה להרגיש חופשיה,להוכיח לאמה שהיא לא שולטת בחיים שלה,להתמרד.
על קרייסוס היא ריחמה,
והתחרטה על הצער שגרמה לקודה,
את סקיילו היא אהבה.אהבה באמת.אהבה כל כך שליבה כאב.גם את הנסיכה היא אהבה,אהבה יותר משאהבה את כל אחיה.אבל את הנסיכה היא לא תראה שוב לעולם.וגם לא את המלך.דמעות זלגו מעיניה אבל היא מחתה אותן,מחתה בכוח,בכעס,לא רצתה לחשוב על כך שהיא מתפרקת בפנים,שהיא קורסת.היא ידעה שלעולם לא יהיה לה שוב מקום בכפר הזה.מאגייה מתה,מוז'סטו מתה והשד יודע מי עוד מתה בזמן שהיא חושבת על זה.