המלחמה הגדולה-חלק ל"ב
אוריינטל השאירה את השערים שפתחה בעבור קודה פתוחים,אבל שמה פעמיה אל עולם הרוחות.היא זכרה להגיע אל העיר הילריוס,בירת הרוחות.בעולם הרוחות משלה מלכה,ולא מלך.זה נכון שוונג,רוח הצדק,כונה גם הוא מלך,אך המלכה רוואנה שלטה בפועל.אישה יפה וצעירה הייתה,ששיערה השחור החלק והארוך הגיע כמעט עד לקרסוליה,כתר משובץ אבני ספיר היה בין שיערותיה,ושמלותיה הארוכות בצבע הספיר והאזמרגד השתפלו עד לרצפה.הכס שלה היה עשוי שנהב ואולם הכתר מעוטר בזהב וכסף.
אוריינטל נכנסה לחדר הכס בשקט,על קצות אצבעותיה כמעט וקדה בפני המלכה היפה.
״שלום בתי,מה תבקשי ממני?״ניגשה המלכה רוואנה ישר לנושא.
״אבקש מקלט בעולם שלך.אבקש שתתני לי מקום בו,כי מאסתי בעולם החומרי ובבני האדם.״
המלכה רוואנה חייכה אליה והנהנה.״אתן לך להישאר בעולמי.אך אני רוצה להזכיר לך שתמיד יש דרך חזרה,ותמיד את או אני נוכל להתחרט בהתאם להשתלשלות האירועים,מבינה בתי?״
אוריינטל אף היא הנהנה.״אשלח אותך אל בנותיי,יאמי והיקארי,את תאהבי אותן.״
"מי הן?"
"את תראי,ישר במסדרון,שמאלה,דלת רביעית."
אוריינטל עזבה את חדר הכס ועשתה כשם שציוותה המלכה.כשפתחה את הדלת,ראתה שתי נשים צעירות ויפות,מסרקות זו את שיערה של זו.לאחת שיער בלונדיני-ג'ינג'י ארוך יפהפה,שאחותה קלעה בצמה,ולשנייה שיער שחור קצר,שאותו אספה אחותה בזנב-סוס.
אוריינטל כחכחה בגרונה ושתי הבנות הביטו בה."שלום."הן אמרו.
"אני אוריינטל,אמא שלכן שלחה אותי."
"אני יאמי,"אמרה זאת בעלת השיער הקצר."רוח החושך,האופל והכאוס."
"ואני היקארי,"המשיכה זו בעלת הצמה הארוכה."רוח האור והשלום."
"אני אוריינטל,אני אינני רוח."
"אוריינטל?"יאמי ניגשה אליה ובחנה אותה מכל הכיוונים."יש לך פה יפה."היא פתחה את פיה של אוריינטל לרוחב.
"יאמי תניחי לה."אמרה היקארי.
"רק אמרתי."התגוננה האחות.
"רגע אז את…רוח האור ואת…רוח החושך?"התבלבלה אוריינטל.
"כן…בצורה מופשטת זה ככה בערך."אישרה היקארי.
"ואתן חיות יחד?"
"מסתדרות."ענתה יאמי.
"תמיד הייתן כאן?"שאלה אוריינטל.
"לא,רק אלף שנים."הרצינה היקארי.
"ומה קרה לפני כן?"
"היינו בנות אנוש רגילות מארץ טרייב,עד שקרה משהו רע."
"מה קרה?"
"שמעת פעם על המלך פנטו?"
"כן,המלך שרצה חיי אלמוות,להיות רוח."
"נכון,"אישרה יאמי."הוא היה האח של אמא שלנו,רוואנה.אז בתור עונש…הרוחות לקחו ממנו את אחותו אל עולם הרוחות,וגם אותנו,אז אנחנו תקועות כאן,וגם את."
"אני לא תקועה כאן,אני יכולה לחזור מתי שאני רוצה.אבל מעדיפה שלא."
"למה לא?"
ואוריינטל סיפרה.
"וואו רגע אז את מאוהבת במלך סקיילו,שהוא אגב קרוב משפחה,קודה,קרייסוס או שאנג?"שאלה היקארי בסוף הסיפור.
"אני שונאת את כולם."השיבה אוריינטל.היא התיישבה על שטיח קטן עשוי פרווה וגרפה את ברכיה מתחת לסנטרה.
"אל תדאגי,אנחנו נהיה איתך עכשיו,וממילא לא יקרה כלום בחיים שלך."
אוריינטל גיחכה בלעג."יש מלחמה שם בחוץ."
"ומה את עושה כאן?"
"ברחתי."
"ממה?"
"מהכל…הרגתי את אמא שלי,נטשתי את החברות שלי.רוצות עוד?"
שתי הרוחות חיבקו אותה,אחת מכל צד."הזמן כאן עובר כל כך מהר שבקרוב תשכחי את החיים העלובים שהיו לך לפני."
אוריינטל חייכה באומללות.
"זה נשמע כמעט הוגן."היא מלמלה.
ובצבא האדמה,תכנן הגנרל טרה את הפלישה הגדולה ביותר שנראתה ביער קורנהום.והמכשפות? לא ידעו דבר.
לפי לוח השנה שלו,כחודש לאחר הבחירה של אוריינטל,היה אמור להתרחש ליל ירח הדם.ליקוי ירח שהתרחש פעם בכמאה שנים,והפך את מכשפות המים לחסרות כוח לגמרי.נשים רגילות לחלוטין.הוא ידע שזה הזמן המתאים לתקוף את מכשפות המים.אבל היכן יתקוף? היה זה ברור.איי-סונג-צ'ו,מקדש מכשפות המים,המקום הקדוש להן ביותר,המקום בו נבעו מעיינות הרוחות וקידשו את המקום כולו.
רק אדם מטורף הרוצה להסתבך עם הרוחות יתקוף מקום קדוש כזה.אבל הגנרל טרה לא האמין ברוחות.
צ'יף אקווה חשבה לתומה,שאיש לא יעז לתקוף ביום המקודש למכשפות,אבל היא טעתה.היא חשבה שהכירה את הגנרל,אבל היא התבדתה.
בירח הדם עסקו המכשפות במדיטציה מאומצת,סדורות במעגל,מעגל שבו נשמר מקומה של אוריינטל.חברותיה,ג'ין,קרסוטה,סקרומנוסט,אג'רסיה,מאגייה ומוז'סטו הביטו בגעגועים במקומה הריק,אבל היה שקט וריק וקריר.
רעד קל,וצ'יף אקווה פקחה את עיניה קמעה כדי להביט,שום דבר.
היא נשמה עמוקות וחזרה לשקט שלה.זעזוע נוסף,ונטיף קרח נפל במרחק והתנפץ.
סקרומנוסט פקחה את עיניה והסתכלה סביבה בפחד."צ'יף?"היא לחשה והתעסקה בצמתה השחורה.
"שששש…."המהמה אקווה וכיווצה את גבותיה המאפירות.
"צ'יף אני חושבת ש…"ניסתה גם מאגייה.
"מה יש?"הצ'יף פקחה את עיניה והביטה בלוחמות שלה בכעס.
"צ'יף…אני מרגישה רעד."ניסתה גם ג'ין.
הצ'יף נאנחה וקמה אל חלון המקדש.עיניה הכחולות האפורות הביטו משם,וראו את צבא האדמה מנגח את המקדש.
תגובות (1)
פרק מעניין…. תמשיכי =)