המלחמה הגדולה-חלק כ"ט

קודה הצליח לשכן את אוריינטל בחדר שלו לזמן מה.למרות שהיא טענה בתוקף שהיא לוחמת,יכולת הטיפול שלה בבית העלו השערות מדוע היא התנגדה להיות עקרת בית.
החדר של קודה נוקה מאבק,החלונות היו פתוחים,הריח היה נהדר והיא אפילו הצליחה להכין וילונות מכמה בדים ישנים שהיא מצאה,ולקודה היה הרבה פחות זבל בחדר.
סחלבי אור הקרח,האהובים על אוריינטל,מילאו את החדר באורו הקריר של הירח.
ולמרות שישנה על הרצפה,היא הרגישה נהדר,לדאוג למישהו,ולדעת שהוא מנסה לדאוג גם לך.
מדי שבוע הוא לימד אותה קסמי אוויר,שכן אומנם ואוריינטל הייתה מאסטר בכשפי מים,זה לא מנע ממנה מלהתמחות באלמנט נוסף.למרות שכדי לשלוט בארבעת האלמנטים בצורה חופפת ונגישה,היית אמור להיוולד כמכשף בארץ טרייב,ואוריינטל,כידוע,לא הייתה כזאת כלל.
היא הייתה תלמידה מוכשרת,וקודה שם לב שהיא מאלמנט המיין,קוסמי אוויר המייצרים רוח שחורה.והוא היה מאלמנט הג'ינג,הרוח הלבנה,לכן הם יכלו לעבוד יחד.אבל מראן של הרוחות השחורות והלבנות עורר בו געגועים אדירים לאיילה,געגועים שצרבו בליבו כחומצה.
באוריינטל ואיילה היה מן המשותף,שיער כהה,גזרה דקה,עור לבן.אבל עיניה של אוריינטל היו כחולות כקרח ושל איילה ירוקות כאזמרגד.בכל פעם שהביט באוריינטל קוסמת אוויר,נזכר שהוא אינו מביט באיילה שלו.
ערב אחד,כשאכלו בחדרו,העלה קודה שאלה שרצה לשאול כבר זמן רב.
"אוריינטל,נכנסת פעם לעולם המתים?"
אוריינטל הנדה בראשה."לא שזכור לי."
"מה יש שם?"
"יש כאלה שאומרים שזה מקום טוב,ויש כאלה שלא.אני יודעת שהוא מחולק לכמה אזורים,לטובים,לבינוניים,לרשעים ולבני האלמוות.ושהשער שלו נמצא בהרי טיודי,כלום חוץ מזה,למה?"
"חשבתי…רק חשבתי…שתוכלי לקחת אותי אל איילה."
"איילה? אתה רוצה לבקר את הרוח שלה?"
"כן…אם תוכלי לקחת אותי לשם.אני מרגיש ריק בלי איילה שלי,כאילו אין עולם יותר."
אוריינטל הנהנה בהבנה."שמעתי שיש שער נוסף בעולם הרוחות.נוכל להיכנס לשם.לראות את איילה."קודה חייך.הוא נשק על לחיה.
"תודה,"אמר לה."את מלאך."
"אל תגיד דברים שאחר כך תתחרט עליהם."היא דחפה לפיה את פיסת הלחם האחרונה.

למחרת כבר היו מוכנים שניהם לנסות ולהיכנס לעולם הרוחות,למזלה של אוריינטל,עין הרוחות של קודה הייתה כבר פקוחה,הוא רק לא ידע להשתמש בה.לאחר שני ניסיונות היא הצליחה לנתק את רוחו מגופו.
"איך נחזור?"הוא שאל בדאגה.
"זה פשוט,פותחים כאן שער לעולם הרוחות,ופשוט נצטרך למצוא אותו שוב כשנרצה לחזור,אין קל מזה."
קודה הנהן למרות שלא הבין,ונתן לאוריינטל לפתוח פורטל זוהר בצבעים אדירים."בוא ניכנס."
"עשית את זה כבר פעם,נכון?"
"לא,"השיבה ברוגע."אבל לכל דבר יש פעם ראשונה יקירי."
היא הניחה את כף רגלה מעבר למעבר ונשמה עמוקות."יהיה בסדר."הזכירה לעצמה.היא התחילה ללכת,ובדקה שקודה בעקבותיה.
שלושה מטרים,והנה כבר נמצאו בסופו של חור התולעת.קודה הביט סביבו,ומיד לכד מבטו פרפר ורדרד ענקי עשוי יהלומים."אל תיגע."אוריינטל סטרה לידו כשהושיט אותה לפרפר."למה לא?"הוא שאל ושפשף את כף ידו.
"הפרפר הזה מסווה חור שחור,הוא יכול לבלוע אותך.נתקדם."היא התחילה ללכת על כרי הדשא הירוקים הבוהקים.
"כמה זמן ההתקדמות הזאת יכולה להימשך?"הוא שאל והלך בעקבותיה.
"זמן רב אולי,ואולי שעות מעטות."
"אבל את לא תתגעגעי ל…"
"אין לי כבר מה להפסיד קודה.איבדתי הכל,כל דבר שהיה לי.את האהבה שלי,את החברים שלי,את המשפחה שלי.התחלתי עם הכל וגמרתי בלי כלום,מה אכפת לי כבר?"היא הפנתה אליו את גבה כדי שלא יראה את הדמעות שגדשו את עיניה.הוא חיבק אותה מאחור."את לא איבדת שום דבר עדיין,את נהדרת,ואת תצליחי בכל מה שתעשי."הוא ניסה לעודד אותה,כדרכם של קוסמי האוויר.
"מעניין,כי עד עכשיו נחלתי רק כשלונות."היא השתחררה ממנו והמשיכה לצעוד.

ניקס והנסיכה זו-צ'או הגיעו לפתחה של עיר האופל,וניקס עצרה את הליכתה.
"למה עצרנו?"שאלה הנסיכה חסרת הסבלנות."תיאלצי לפשוט את בגדייך."השיבה ניקס.
"תסלחי לי?"נרתעה הנסיכה.
"תפשטי את בגדי המלכות האלה,תפרקי את התסרוקת המפונפנת הזאת,ותיפטרי מהכתר איכשהו."
"אבל אני לא רוצה."
ניקס אחזה בכתפיה של הנסיכה."לא יהיה זכר לחיים הקודמים שלך,מבינה? תיאלצי להתנתק מהכל."
"למה?"
"את לא נסיכה יותר.העבר נמצא בעבר.תניחי לזה,תשחררי,אוקיי? את לא צריכה את כל זה,את לא צריכה להחזיק את זה יותר.את תראי את המקום הזה עוד הרבה בחייך,למרות שאת לא רואה עכשיו אפילו תביעות רגליים.הרוח תשרוק באוזנייך עוד פעמים רבות כסערה שבפנים.אבל תיאלצי להחזיק הכל,עד שתתפוצצי.אל תתני לאיש להיכנס,אל תתני לאיש לראות.תהיי מתוקה ומלכותית,תסתירי,תשכחי,אל תחשבי על זה שוב.תשחררי את זה כבר,תעזבי.את לא צריכה יותר לחשוב על העבר.תטרקי את הדלת בפני החיים שהכרת.לא צריך להיות לך אכפת מה הם חושבים עלייך שם.הסערה יכולה לסעור מבחינתך,שום דבר לא יזיז אותך."
ניקס עזרה לה לפשוט את הגלימה הכבד וגם את הכפפות והנעליים."המרחק שנעבור,יקטין את כל הפחדים שלך,והם לא ישלטו בך יותר.עכשיו את יכולה להוכיח מה את יכולה לעשות.לשבור את הגבולות והחוקים,מעכשיו את מחליטה מה טוב ורע,מעכשיו את חופשיה לעצמך.הגיע הזמן שתשחררי הכל,שתתחברי לנפש ולשמיים שלך.אני לא מרשה לך יותר להזיל אף דמעה.כאן את עומדת,וכאן את גם תישארי.הכוח שלך יזהר לתוך האדמה והשמיים.הנפש שלך תאיר את הדרך שלך כמו פעמונים קפואים של אור.והפיצוץ של הרצון שלך יהיה כמו מנורת קריסטל אדירה.את לעולם לא חוזרת לשם,"היא תלשה את הכתר שלה."העבר נמצא בעבר!"היא זרקה אותו רחוק משם.
"תעזבי את כל זה,את לא צריכה יותר."היא פרעה את התסרוקת שלה."תזרחי כמו השמש,הילדה המושלמת ההיא כבר מזמן נעלמה.כאן את נמצאת עכשיו,האור של הכוכבים יסנוור אותה.הסערה יכולה לסעור,אבל את הכי חזקה בעולם."
הנסיכה מחתה את דמעותיה האחרונות והנהנה.הן קברו את הבגדים שלה סמוך לחומה,וניקס השיגה בשבילה בגדים חדשים מהעיר.אך לא נעליים.הנסיכה הלכה יחפה והרגישה נהדר,חופשיה,כמו שטענה ניקס.חופשיה אבל בודדה נורא.