המלחמה הגדולה-חלק כ"ח

אוריינטל התעוררה בכמחצית הדרך,שכובה וכואבת במרחק כמה מטרים מהגברים שלכדו אותה.במבט ומוח מטושטשים היא בחנה את האפשרויות.את החבלים שקשרו אותה היא יכלה לחתוך במהירות,היא ידעה,אבל מה לאחר מכן?
חזרה לארמון הקרח נראה לה מיותר ומייגע,מכיוון שהאזור סביבה היה מיוער,בוודאי כבר ירדו מהרי הצפון ונכנסו ליער.כנראה כדי להביאה לעיר האופל,למשפט,היא אומנם לא ידעה בעוון מה,אך זה היה הפיתרון ההגיוני ביותר.
לכפר שלה כנראה שלא תוכל לחזור.
את ראשה ישפדו אם תניח את כף רגלה בצבא האדמה.
היא ידעה שלעולם לא תוכל לגור באזור הדרומי,
לכן מקדש קוסמי האוויר נראה לה ההגיוני ביותר.
היא השתחררה מחבליה במהירות ובזהירות,לקחה סכין כסף שהיה מונח ללא שמירה והתחילה לרוץ.רק לאחר כאלף וחמש מאות מטרים הניחה לעצמה לעצור.היא כרעה על ברכיה לפני הנהר ניקס והביטה בהשתקפותה המיוזעת במים.\"אוי לא…\"היא חשבה לעצמה.הקרח נטף משיערה וחשף אותו,שחור.הוא נטף גם מפניה והותיר את עיניה בצבע הכחול המקורי.הקרח שלה נמס והחזיר אותה לצורתה האנושית.
היא נזכרה מי היא,אנושית,פגיעה,יש לה לב,לא גוש קרח.אבל למה היא צריכה את כל זה?
נאמר שכל הטובל בנהר ניקס ייאבד את זכרונו לנצח,ורק אלה בעלי קשר רוחני אדיר,יוכלו לשלוט בזכרונם השוקע בנהר.הזכרונות נסחפו בזרם,היישר אל עולם המתים,ששערו בהרי טיודי,מעל צבא האדמה.
מקורו של הנהר ניקס היה בהר קאבורה,בצד המזרחי של ארץ טרייב.הר השמש,כך כינו אותו,שכן תושבי ארץ טרייב האמינו שבתוכו גרה השמש.
אוריינטל הביטה בנהר והשתעשעה במחשבה שגם הוא מביט אליה.לא היו דגים בנהר הזה,וגם לא צמחים.הוא נראה עמוק כמו הגיהנום ותחתיתו שחורה.
הנהר היה רחב מאוד,אבל היא קיוותה שהאגדות על העומק שלו מעט מוגזמות.
"כמה עמוק הוא אמור להיות?"שאלה את עצמה כדי להיזכר.
"ללא תחתית…"לחייה החווירו.
נגיעה אחת,רק שניה,והיא תוכל להיות חדשה.בלי מלחמות,בלי שנאה עצמית,בלי פחד.היא תלך לכפר אחר באומה שלה,אולי בכלל אל מקדש קוסמי האוויר.היא יכולה לשכוח הכל,את האדמה ברצח אמא שלה,את העוצר שהיו מטילים עליה,את הבריחה מהאומה שלה,את אחיה שנטשה,את שיברון הלב משאנג ואת החור בליבה שנוצר לאחר לכתה של הנסיכה.
ידיה הרועדות היו במרחק נגיעה מהמים השחורים,ודמעותיה זלגו והתערבלו במי הנהר.אבל משהו עצר בעדה.מה זה היה?
היא לא ידעה מה היה הדבר הזה שגרם לה לקום על רגליה ולהמשיך ללכת.היא המשיכה לרוץ בלי לעצור,בלי לחשוב,רק לרוץ מזרחה.ריצתה של אוריינטל הייתה מהירה מזו של האיילות,וכעבור כמה שעות היא הצליחה להגיע אל מרגלות הרי המזרח.

כשאוריינטל הגיעו אל הרי המזרח,הנסיכה כבר ירדה מהם מזמן והלכה ביער,בחברתה של ניקס.
"לאן את לוקחת אותי?"היא שאלה.
"יש בית לילדים כמוך קרוב לצד המזרחי,ואת יכולה לגור שם."
"בית לנסיכות שהאבות שלהן הם האבות הכי מפלצתיים וגרועים בהיסטוריה?"הנסיכה הניחה את ידיה על מותניה בהתנשאות.
ניקס צחקקה."בית לילדים יתומים,את יודעת מה זה יתום אני מניחה."
"כן אני יודעת,אבל אני לא יתומה! ההורים שלו עוד חיים לצערי."
ניקס שוב צחקה."הם לא כאן עכשיו.ואני מבטיחה לך שביום מן הימים את תצאי משם ותחזרי למקומך הטבעי בארמון."
"לא יודעת למה,אבל אני לא ממש מאמינה לך ניקס,תתרכזי בלעזור לי.ובינתיים תספרי לי סיפורים על אבא שלי."
"מה?"ניקס התבלבלה.
"נו באמת כולם אוהבים סיפורי מפלצות.ספרי לי עליו.איך הוא הכיר את אמא שלי?"
"הוא לא הכיר אותה."
"מה זאת אומרת?"
"יום אחד,חודש או חודשיים אחרי ההכתרה שלו,היא פשוט הופיעה בחצר הארמון.הכרתי את אטאלה.היא הייתה אז ילדה ביישנית בת ארבע עשרה,עם צמה ארוכה וכהה ועיניים כחולות עמוקות וכהות.היא הייתה עשירה מאוד,וההורים שלה,ברי המזל,מצאו לה זיווג,נסיך הכתר.לאף אחד לא היה באמת אכפת איך הוא עלה לשלטון.העיקר הכתר.
אני לא יודעת אם הוא חיבב את אמא שלך,אבל אני יודעת שהיא התאהבה בו מהרגע הראשון.היא הייתה מכשפה ממוצעת בהחלט,וכשהוא נשק לה,ברגע שנפגשו,שיערה השחור הפך לבלונדיני ועיניה העמוקות הכהות לעיניים כחולות עדינות,כמו עיניים של בובה.הם נישאו למחרת וכל השאר היסטוריה."
"ככה…ככה כולם מתחתנים?"
"ככה מתחתנים בארץ שלך,כן."
"זה פשוט נורא,זה לא הוגן!"
"זו-צ'או יקירתי…כשתגדלי תביני שיהיו הרבה דברים בחיים שלך שלא יהיה הוגנים,ואת לא תוכלי לעשות שום דבר בקשר לזה."

אוריינטל שטפה את עצמה בזרם של מים שניתבה מהתעלה אליה ושטפה את טיפות הקרח האחרונות וגם את כל הלכלוך שדבק בה.אבל את הלכלוך שבפנים היא לא יכלה לנקות.
הדבר הראשון שעשתה היה לחפש את חדרו של קודה באחד מהמקדשים,שיצרו צורה של שמש יחד.היא זכרה שהחדר שלו נמצא במקדש האחרון בקרן הדרום מזרחית,לכן היא מיהרה לשם.
היא מצאה את המאסטר שוכב על מיטתו,בוהה בתקרה.
"קודה?"היא אמרה בשקט.
"אוריינטל!?"קודה התהפך ונפל ממיטתו.
אוריינטל עזרה לו לקום.כמעט שנתיים לא נגעה באדם אמיתי.
"את בחיים,ואני חשבתי ש…"
היא חיבקה אותו והתחילה לבכות,בכי אצור,מרוטש.
"קודה אני…אתה חייב לעזור לי אני מצטערת כל כך…אבל אין לי יותר אף אחד בעולם.ואתה תעזור לי נכון?"היא מחתה את עיניה.
קודה חייך אליה וליטף את זקנו הקצר."כמובן כמובן שאני אעזור לך.אבל איך? מה קרה?"
ואוריינטל סיפרה.סיפרה הכל.על הנסיכה,על הבריחה,על הקרח,על המלך,על שיברון הלב משאנג,על האולטימטום של קרייסוס,על רצח אמהּ וארוסהּ ועל השמועות שהופצו עליה בכפר.
קודה שמע,והחריש.
"ובגלל זה באת אליי?"
"יהיה לי בסדר כאן,נכון? יקבלו אותי,אני צודקת?"
"אני יכול רק להתפלל."
"השתנית קודה,מתאים לך זקן.אבל…קיבלת כבר את הקעקועים?"
"ברור!"הוא צחק.
מאסטר בכל אומה קיבל קעקוע אחר.קודה פשט את החולצה שלו והציג את הקעקוע בפני אוריינטל.שמש בבסיס העורף,וממנה נשלחו שני חיצים צהובים מתפתלים לאורך ידיו.
"זה יפהפה קודה…"
קודה לבש חזרה את החולצה שלו."מי שמדברת,את קיבלת את הקעקועים שלך בגיל שתיים עשרה."
"אני לא דוגמא לכלום."
"אני יכול לראות את שלך שוב?"
"כבר ראית אותם אלפי פעמים."
"הם יפים."
אוריינטל פתחה את הכפתורים בשמלה שלה.לא יותר מדי,רק כדי שהוא ייראה.סהר ירח בצד הימני של הצוואר שלו,וממנו נשלחו קרניים וכוכבים אל עבר החזה שלה.
"אני מת על הדברים האלה,הייתי רוצה להיות באומה שלך רק בשביל לקבל כאלה."
"אתה לא רוצה להיות באומה שלי,בשום מחיר."היא נאנחה.