המלחמה הגדולה-חלק כ"ז

אוריינטל הסתובבה בארמון שלה כאחוזת טירוף,הנסיכה לא באה לבקר אותה קרוב לחצי שנה,ובינתיים עלה זמן השהייה המצטבע שלה עלה לכמעט שנה וחצי,ובכל אותה העת הלך הקרח שלה והאדים והאדים והאדים.
באותו הזמן,שהה קרייסוס בכפר שלה.הוא הסתדר שם היטב ואפילו המפקדת ג'ין סמכה עליו,שכן הוא היה האדם האחרון שראה את אוריינטל.
אבל יצר הנקמנות שלו די השתלט עליו.במקום לנסות לרכך את ליבן של המפקדות,הוא דאג לטפטף באוזניהן ארס.
משלחת אחת שיצאה למצוא את המפקדת הנעדרת,חזרה כשחבריה מבולבלים מקרח וממלמלים שטויות על מכשפה שליבה לב של קרח.קרייסוס ידע מה קרה להם.למשלחת הבאה,שבין היתר מנתה גם את אביה של אוריינטל,נתן מכתב בשבילה.
אוריינטל לא פגעה במשלחת,אלא רק לקחה את המכתב בשבילה,וגירשה אותם.
המכתב שקיבלה הכיל את המידע הבא.
"שלום אוריינטל,אני כותב לך מהכפר שלך.האם זה לא נהדר? אחייך הקטנים מחבבים אותי מאוד,אני מספר להם סיפורים עלייך,סיפורים נהדרים.הם בכלל לא מכירים את אחותם הגדולה.
אבא שלך הוא בחור נהדר,וחבל שמועצת הכפר רוצה לנשל אותו מהרכוש שלו בגלל שהבת שלו בוגדת,הם חושבים שהצטרפת לצבא האדמה,בגלל שאנג,שגם אותו הם מכירים ואני תומך בדעה הזאת מאוד,את לא חושבת? צ'יף אקווה לא רוצה לדבר איתי,וחבל,אחרת היא הייתה יודעת עוד כל מיני דברים על המפקדת "הנאמנה" שלך.בכל אופן,זו העסקה,את תחזרי לכפר שלך,ותהיי אשתי,ואני בתמורה אשא באשמה על כל הדברים שאמרתי.אם לא…בואי לא נדון בזה."
ביום למחרת,גוש קרח נחת לרגליו של קרייסוס,גוש קרח עטוף במכתב מאוריינטל,שלשונו כך:
"לך לעזאזל."
היא לא התכוונה לפגוע באף אחד,אבל לא רצתה להיכנע לשום אולטימטום.
אבל המשלחת הבאה נשאה בשורה אחרת לגמרי.שישה גברים מהכפר שלה,חמושים היטב.אוריינטל ישבה בפינת הארמון שלה,ראשה בין ידיה והיא מהרהרת בעצב על חברתה האבודה,ופתאום שמה לב לשישה גברים המקיפים אותה כסהר.עיניה היו אדומות מבכי ושיערה סתור,אבל המשלחת התכוונה להחזיר אותה אל הכפר בכוח.
"אני לא חוזרת."היא אמרה מיד.
"אין לך ברירה."ששת הגברים החזיקו חרבות ארוכות ורחבות.
אוריינטל הרימה את כף ידה בשיעמום,מדרגת קרח עלתה במהירות מתחת לאחד מהם והעיפה אותו לאחור.
"בואי איתנו ולא נפגע בך."אמר אחד אחר.
אוריינטל גלגלה את עיניה.היא ביצעה סדרה של תנועות,והשליכה על הגברים קבוצה של דוקרני קרח."לכו מכאן!"
אבל זה לא עזר.הם המשיכו להקיף אותה,כציידים המקיפים אייל מפוחד.מכות חרב היכו באוויר סביבה ודחקו אותה לפינה.ידיה רעדו והקרח שלה החמיץ אותם,ולא כחוט השיערה.
לרוע מזלה,הם כן הצליחו ללכוד אותה בחבלים ארוכים ועבים."שחררו אותי!"היא צעקה.חפץ כבד כלשהו הלם בראשה והיא איבדה את ההכרה.

היא ראתה דברים כשלא יכלה לפקוח את עיניה.
גיל שמונה,מסיבה בעולם הרוחות.היא הייתה לבושה יפה מאוד,פניה מאופרות אך היא הייתה לבדה,מוקפת ברוחות בוגרות שדיברו ביניהן.
"שלום…אני חושב שאת יפה נורא…"ילד מבויש כמעט כמוה ובגילה ניגש אליה.היה לו שיער ארוך מאוד ושחור מאוד,סומק של מבוכה הציף את לחייו ועיניו הזהובות חפרו ברצפה.
"אני חושבת שאתה חוצפן."אוריינטל הפנתה לו את גבה.
בפעם הבאה שנתקלה בו,היא הייתה כבר בת שלוש עשרה,וחברה של שאנג.
שוב,בעולם הרוחות,הפעם בתחרות ריצה.בסוף התחרות,הנער ההוא ניגש אליה,מחזיק ורד הר געש אדום ויפה."רצת יפה,זה…בשבילך…"הוא ניסה לחייך.
אבל החיוך שלו גרם לאוריינטל לפרוץ בצחוק רועם ולעגני."אתה מטורף,לך ממני."
היא ראתה אותו רק עוד פעם אחת.
באולם ההתעמלות בעולם הרוחות.היא התיישבה על הספסל ומחתה את הזיעה שלה לאחר שירתה כמה גושי קרח כאימונים.הנער ההוא שוב הביט בה,כעת הוא היה שרירי ושיערו גלש עד לחזהו,זקנו היה מסודר,ארוך ודקיק,ועיניו הזהובות בהו בה.
"על מה אתה מסתכל שוב?"היא אמרה בקול ארסי.
"שלום לך…אני חושב שאת יפה נורא.ואני באמת מתכוון לזה."
"אתה אידיוט מטופש,ואני באמת מתכוונת לזה."
כאב חד פילח את בטנה של אוריינטל כשנזכרה בנער הזה.היא הייתה מגעילה מאוד,למעשה היא לא הייתה נחמדה להרבה אנשים בדרך כלל.למה?