המלחמה הגדולה-חלק ט'

קרייסוס קרצף את החדר שלו כהרגלו ושתק.הוא שתק הרבה בחייו.אסור היה לו להיות מאושר.בחוץ הייתה מלחמה,והוא יחייך? מה פתאום? אמא שלו מתה,והוא יצחק? איזו מן בושה זאת.בן עשרים ושתיים ומרגיש כמו בן מאה.קמטים של צחוק או קמטים של עצב,אף אחד בחיים לא יידע.הוא לא חייך מאז שהמשפחה שלו הייתה,אפשר להגיד,סוג של מאושרת.לא מאז שאמא שלו מתה.הוא היה בן שלוש עשרה,הו-ין בת שמונה.אמא שלהם מתה,והוא יחייך אי פעם? יראה שביב של שמחה? לעולם לא.אמא שלהם מתה בקרב,אבל גם לא בקרב.היא הייתה חולה מאוד,וחלתה יותר לאחר לידתה של הו-ין.איש לא התנכר לילדה.קרייסוס התנכר לעצמו,בכל יום מחייו רק הטיף לעצמו כמה שהוא עקום וטיפש,הוא לא עושה כלום כמו שצריך.הוא שמע זאת רבות בחייו,וזה המשיך להדהד באוזניו.
אמא שלו,מיי-לי,הייתה האישה הטובה ביותר שהכיר בחייו.היא הפכה את אבא שלו לאיש טוב יותר,היא האירה את חייו כשמש ומעולם לא וויתרה על השמחה שלו.כשהיא מתה,העולם הפך לשחור,הו-ין הכאיבה לו בכל פעם שיכלה,היא ממילא מעולם לא הייתה קשורה לאמם.כל אחד מבני המשפחה פנה למנזר אחר,והכאב רק גדל וגדל.דמעות שעלו בעיניו בלילה,הכעס שהזין את האש שלו.הכל בעבע בתוכו כמו לבה רותחת ורק חיכה להתפרצות.אמא שלו תמיד האמינה בו,איש לא האמין בו."זה מי שאתה קרייסוס,אתה יודע שתמשיך לנסות גם אחרי שתיכשל."נהגה לומר לו ולחמם את לחייו הקרות בידיה.להמשיך לנסות גם כשקשה…זו הייתה כל בקשתה ממנו לפני שמתה,והוא לא היה מסוגל להפר את צוואתה של אמו,הוא לא יוכל לאכזב אותה,לא שוב.
אביו נכנס לחדר,בפעם הראשונה אחרי זמן רב כל כך."קרייסוס."הוא אמר בשקט.קרייסוס הזדקף וזרק מידו את המברשת."אבא?"הוא שאל בחשש.
"זקוף את גבך קרייסוס."העיר אביו,קוואנג.
קרייסוס ציית."מה באת לעשות כאן?"
"זו אחותך."
"מה הבעיה עם אחותי?"
"היא אינה רוצה להיות נזירה יותר,היא רוצה להינשא."
"וזה…רע?"קרייסוס חשש מתגובתו של אביו.
"מובן שזה רע,שוטה!"להבת אש פרצה מכף ידו וכמעט חרכה את קרייסוס.
הוא נסוג לאחור."מה אני אמור לעשות?"
"דבר איתה."
"היא לא תקשיב לי,בבקשה…שלח נזירה."
"אתה תדבר איתה,כי אם לא,אצלה אותך באש,הבנת?"הוא דיבר בטון נמוך ומאיים.
קרייסוס הנהן והעביר את אצבעותיו בשיערו השחור הארוך.אביו יצא מהחדר.
"שנתיים שלא ראיתי אותו וזה הדבר שהוא בא בשבילו?!"קרייסוס הטיח את המברשת בקיר והרגיש את האש שבתוכו מבעבעת.הוא תמיד אהב את אחותו יותר.זה לא היה יכול להיות אחרת.מובן שלא.תמיד את אחותו,תמיד הו-ין יותר טובה.הוא מחה את הזיעה הקרה ממצחו ושב לעבודות הניקיון,החדר הזה צריך להיות מצוחצח.

שאנג חזר מאימוניו בצבא האדמה בשעת צהריים.הוא לא ציפה למצוא בביתו את הוריו,כמובן שלא.הוא פגש שם אדם אחר,הוא לא ידע אם התגעגע אליו באמת,אבל הוא אכן היה חסר לו.הוא פתח את דלת החדר,עמד שם אדם בגילו,פחות או יותר,שבפניו צלקות רבות,עיניו הירוקות טובות וגדולות ושיערו החום הארוך פזור על כתפיו.שאנג ניגש אליו וחיבק אותו."סטאביליס,התגעגעתי אליך.אח שלי…"המהם שאנג.
סטאביליס צחק."אוי כמה שהתגעגעתי אליך אחי הגדול,אחי הקפטן,אחי המוצלח."סטאביליס אימץ את שאנג אליו.
"מה שלום אמא ואבא? ספר לי."ביקש שאנג והזמין את סטאביליס להתיישב על הספה.
"אמא ואבא בסדר,מתגעגעים אליך נורא,הם רצו שאני אתגייס לצבא האדמה.מה אתה חושב?"שאל סטאביליס.
"מה אני חושב? הלוא זה נהדר!"חייך שאנג.
אחיו היה יקר לו מכל.סטאביליס קרא לו "אחי הגדול" אך למעשה הם היו תאומים,לא הפרידה ביניהם אלא דקה.הם תמיד גדלו יחד,תמיד עשו הכל יחד.שאנג התגייס לצבא האדמה בגיל שתיים עשרה,וסטאביליס נשאר בבית.כן,הפך לחייל בגיל שתיים עשרה,כה צעיר,כה חדור קרב.שאנג היה פטריוט מטבעו ורצה תמיד להגן על המולדת החשובה מכל,על צבא האדמה.
הוא נפרד מאחיו בעודו צעיר מאוד,מאז ראה אותו כפעם בשנה,ובכל שנה הלך השוני בין האחים וגדל.כשעזב שאנג היו דומים כתאומים,ולאט לאט החלו להשתנות.שיערו של סטאביליס צמח לאורך ושאנג אסף את שיערו בקוקו מחמיר,עיניו של סטאביליס רק גדלו ועיניו של שאנג הצטמצמו בחשדנות,חיוכו של סטאביליס גדל וגדל עד שהיה לקורן מאוד,ושאנג מיעט לחייך חיוכים רחבים.על אף כל השוני,האחים אהבו זה את זה אהבת אמת,ושום שוני לא היה יכול לנתק אותם.
סטאביליס דאג לבית בהיעדרו של שאנג,הוא ניקה ועבד ופרנס,ושאנג? הגן על המולדת.הגן על האנשים שיקרים לו.בתוך תוכו הוא שנא את המלחמה הזאת,הוא רצה שלום.שלום?! שלום בצבא האדמה!? הוא היה חוטף סטירת לחי קשה.כל שירותו הצבאי הוא השתדל להסתיר את אמונותיו,שחס וחלילה לא יעלו באותו קנה עם דעותיו של גנרל טרה.

בארמון המלכותי בארץ טרייב,החלו אימוניה של הנסיכה זו-צ'או בידי אביה המלך סקיילו.
אצל המלך סקיילו לא היו חכמות כמו עם הולגר.אם לא תלמדי נכון,תתרגלי שוב ושוב עד שתצליחי,ולא תצאי מרחבת האימונים עד שתצליחי.הנסיכה אהבה את האימונים,אבל יותר שנאה וכעסה על השעות הארוכות בחברת אביה מאשר שמחה עליהן.תוך חודשים מעטים ידעה הנסיכה כשפים רבים,להעלים ולהשיב,לרחף,להצמיח צמחים,להרוג,להחיות,לקשט,לצייר,כל דבר שמכשפה צעירה צריכה לדעת.
המלכה אטאלה צפתה בבתה הלומדת וליבה כבד עליה.אותו כוח כישוף שנלקח ממנה,עוצב כעת בידיו של בעלה.היא לא יכלה שלא לקנא בבתה,המשתמשת בכוחה,כוח שלא ניתן לה.
המלך כעס על בתו,בגלל שביישה אותו,אבל לא היה דבר שעורר את כבודו מאשר מראה של הנסיכה הצעירה מצליחה ומכשפת כראוי."אולי היא כן תוכל להשיב לי את כבודי."חשב לעצמו בתקווה.
הנסיך הולגר גם הוא קינא בנסיכה הצעירה.לפני בואה ואימוניה,העביר עם אביו שעות ארוכות בקריאה,בתחרויות כשפים,ועכשיו? כל זה נעלם.באשמת הנסיכה הצעירה.לא היה בו שביב אהבה לאחותו,הוא היה העתק של אביו,ולכן גם הוא עצמו השתדל לא לשנוא אותה,אך לאהוב אותה לא יכל.