המלחמה הגדולה-חלק ח'

אוריינטל ישבה בחדר הקטן שלה והרהרה בשקט.מה המשמעות של להיות נשואה? לא היו לה חברות נשואות.לוחמת אמיתית לא נתנה את ליבה אלא לקרב,לכן לא היו לה אנשים להיוועץ עמם.
היא יכלה להיוועץ ברוחות הנהר טווין ולה,כמובן,אבל הרגישה מטופש להטריד אותן בגלל דבר פעוט שכזה.לכן החליטה לעשות מעשה,שאלמלא הרגישה שזה מצב חירום לא הייתה עושה אותו לעולם.
הכוהנת הגדולה פונג-שי-וואן,אמרה פעם,שלאוריינטל יש קשר חזק לעולם הרוחות ולעולם הקסמים.
לאוריינטל הייתה,בתיאוריה,יכולת אפלה להעלות באוב אנשים שכבר מתו מזמן,לזמן קצר.
היא הגיפה את כל הדלתות והחלונות והתיישבה בישיבת לוטוס על שטיח הפרווה שבחדרה.היא התרכזה היטב וניסתה להבין איך תוכל להעלות באוב אדם אמיתי.
לפני אלפי שנים,שש נשים צעירות ואמיצות שלטו בחכמה ביער הגדול.שליטות היער והאלמנטים הראשונות.
אאורה,רוח האוויר,קרירה ושברירית.
פלורה,רוח האדמה,מלכת הטבע.
פניקס,רוח האש,שליטת האש.
פְרי,רוח החופש,מגינתם של הפראים בנפשם.
אקווה (שעל שמה נקראה הצ'יף),רוח המים,רגועה כנהר,קטלנית כקרח.
ואקספלוזיה,רוח העננים,גברת הברקים.
שש רוחות אדירות,שעשו טרנספורמציה עצומה והפכו לבנות האנוש הראשונות ששלטו ביער.אוריינטל רצתה שתיים מהן,פרי ואקווה.
היא התרכזה היטב,והרגישה את האנרגיה שהכוהנת תמיד דיברה עליה זורמת בגוף שלה,מסתובבת ומתערבלת,ופתאום הרגישה כיצד היא פורצת החוצה באלימות.
כשאוריינטל פקחה את עיניה היא הביטה היטב בחדר הקטן,ולאחר שמיקדה את מבטה,היא הבינה שהצליחה.שתי נשים צעירות ישבו מולה.הן נראו מטושטשות ומעט עמומות,אבל בהחלט חיות וקיימות.
פרי,רוח החופש,הייתה בעלת שיער קצר מעוטר בנוצות לבנות עדינות.היא לבשה פרווה צ'יטה ונמר,שעוטרה בבד עדין ושקוף,היא הייתה יחפה וכמובן,חופשיה למראה.
אקווה,רוח המים,הייתה שונה ממנה.שיערה הארוך היפה,שצורתו כבקבוקים,גלש על גבה והיה כחול כספיר,השמלה שלה הייתה ארוכה ומכובדת,מקושטת ביהלומים כחלחלים שנצנצו בכל פעם שזזה.
אוריינטל קדה בדממה וניסתה לחפש את המילים הנכונות.
"זימנת אותנו אוריינטל?"שאל פרי.
"איך אתן יודעות את השם שלי?"אוריינטל רעדה מעט.
"אנחנו יודעות הכל חביבתי,אנחנו רוחות,אנחנו רואות הכל."הסבירה אקווה.
"ספרי לנו למה זימנת אותנו."ביקשה פרי והתעסקה בשיערה הקצר הכהה.
"אני לא יודעת אם תמצאו את המקרה שלי ראוי להתייחסות,אבל אני באמת מרגישה אבודה."התחילה אוריינטל.
"פשוט ספרי לנו."אמרה אקווה.
"אתן מבינות אני…אני לוחמת יחד עם מכשפות המים ואני באמת אוהבת את זה,אני באמת מרגישה שאפילו שאנחנו מעטות,אנחנו יכולות לנצח במלחמה,אתן מבינות? אבל עכשיו,אמא שלי רוצה שאני אתחתן.ואני באמת לא יכולה כי אני מרגישה,לפעמים,כאילו כל המלחמה תלויה בי.פרלמנט המלחמה שלי ואני מנסים נורא לעצור את המלחמה אבל קשה לכולנו…"
פרי ואקווה הנהנו בהסכמה."אנחנו מבינות אותך אוריינטל.את מרגישה חובה לאמא שלך אבל גם למלחמה הזאת.ואת לא רוצה לאכזב אף אחד,נכון?"שאלה פרי.
אוריינטל הנהנה.
"ולכן,עלייך להיות אמיתית לליבך.אם המלחמה חשובה לך,תסבירי לאמא שלך שאולי תתחתני ביום אחר,אבל לא עכשיו.ואם אמך חשובה לך,כנראה תיאלצי להסביר לפרלמנט המלחמה שלך,שלא תוכלי לעזור יותר.חכמתי אלייך היא זו,תהיי אמיתית וישרה לליבך."הסבירה אקווה.
"מבחינתי,עלייך לשמור על החופש שלך לעשות מה שתרצי לעשות,לשמור את החופש שלך לבחור את הבחירות שלך.חכמתי אלייך היא זו,לעולם אל תסכימי להיות כלואה."
פרי ואקווה נעלמו והתפוגגו בעשן,ואוריינטל חבקה את ברכיה תחת סנטרה."נאמנה וישרה לליבך? לשמור על החופש שלי? זה קשה כל כך.אולי אזמן שליטה אחרת."היא חשבה.
הרוחות הבאות שזימנה אוריינטל היו פלורה ואאורה,רוחות האדמה והאוויר.
אאורה הייתה רזה וגבוהה,שיערה תכול וכמעט לבן,עורה החיוור נראה היטב על רקע שמלתה התכולה ועיניה הבהירות.
פלורה נראתה הפוכה ממנה.עורה היה כהה וחום כצבעה של האדמה עצמה,ועיניה ירוקות כצמחי הבר.שמלתה נראתה כעשויה מצמחים וענפים,ולראשה היה כתר עשוי ענפיו של עץ אשוח.
"מדוע זימנת אותנו אוריינטל?"שאלה אאורה.
אוריינטל חזרה בשנית על כל הסיפור,בזמן שפלורה ואאורה הנהנו וחשבו.
"את מבינה,עלייך להיות קלילה יותר,לא לנסות לשנות את המצב או להתמודד איתו,אלא פשוט לחשוב היטב מה באמת מתאים לך.חכמתי אלייך היא זו,לעולם אל תתנגדי בכוח,זרמי עם הפתרונות האמיתיים."ענתה אאורה.
"שני המצבים הללו טבעיים למדי,והרבה בנות נמצאות במצב שלך כנראה.עלייך להישאר בשביל הנכון ולא לעשות משהו קיצוני ולא טבעי,חכמתי אלייך היא זו,לעולם אל תעשי משהו המנוגד לאופייך."אמרה פלורה.
שתי הרוחות התנדפו בדממה והשאירו את אוריינטל אפילו יותר מבולבלת."אני אעלה את שתי הרוחות האחרונות,מה כבר יקרה?"היא חשבה.
הרוחות האחרונות היו פניקס ואקספלוסזיה,רוחות האש והברקים.
שיערה הארוך של פניקס נאסף בצמה ארוכה והדוקה,שמלתה הארוכה הכתומה אדומה נראתה כאילו היא נשרפת ובשיערה הארוך היו סיכות רבות ששיוו גם לו מראה של להבה.
שיערה הקצר של אקספלוזיה היה סגלגל ובהיר,השמלה שלה התנופפה לכל הכיוונים גם כשלא הייתה רוח ובעיניה הסגולות הכהות היה ברק מחושמל.
"למה זימנת אותנו אוריינטל?"שאלה פניקס.
אוריינטל נאלצה לחזור על סיפורה בפעם השלישית.פניקס הביטה בה בעיניה החומות אדומות הבוערות וחייכה."את נעה בין שני עולמות ומנסה להגן על כולם,וזה לא מה שאת אמורה לעשות.חכמתי אלייך היא זו,לעולם אל תקריבי יותר מדי בשביל אנשים אחרים."
אקספלוזיה הנהנה."את משתדלת כל כך ומנסה שהכל יהיה מושלם,ולפעמים זה יכול להמיט עלייך אסון.חכמתי אלייך היא זו,לימדי מן הברק,אם הוא מנסה יותר מדי,לבסוף הוא יתפוצץ ויחשמל הכל."
שתי הרוחות נעלמו,וסוף סוף הצליחה אוריינטל להסיק משהו מהדברים שאמרו לה הרוחות.היא הייתה מאושרת כמעט,אבל לפתע החלה לחוש בדפיקות ליבה החזקות,ואחריהן בא קושי מסוים לנשום.היא השתעלה בעוצמה וסגרה את עיניה למספר שניות.כשפקחה אותן,עמדה מולה רוח נוספת,אבל היא בפירוש לא זכרה שזימנה אותה,בד בבד לא שקיימות רוחות צעירות כל כך.היא הייתה בת חמש לכל היותר,ולבשה בגדי מלכות של ארץ טרייב,לראשה היה כתר זהב משובץ אבנים טובות והיא לא חייכה כלל,הנסיכה זו-צ'או,שהשד יודע איך הצליחה רוחה הצעירה לעבור את מעבר האגניקאי היישר אל עולם הרוחות של יער קורנהום.
"מי…מי את?"אוריינטל באמת התבלבלה.
"אני היא הנסיכה זו-צ'או."
"אל תיעלבי ילדונת…אבל אני לא הזמנתי עוד רוח."
"את לא הזמנת אותי,זוהי אני שהזמנתי אותך.הרוחות סיפרו לי על…בעייתך הקטנה."הנסיכה השירה אליה את עיניה הכחולות.
"מה ילדה קטנה כמוך יכולה לעשות בשבילי?"
"תתפלאי,המכשפה אוריינטל.אני מכשפה אמיתית,לא כמוכן.אני נחשבת חכמה בארמון שממנו באתי,ארמון אבן האודם."
"את מארץ טרייב?"התחלחלה אוריינטל.
"כמובן שכן."
"זה אומר שאת…"היא גמגמה.
"מכשפת דם,כן.באתי לעזור לך,אל תלאי את זמני בדיבורים."הנסיכה הצעירה נשמעה בוגרת מכפי גילה פי כמה וכמה.
"את יודעת על הבעיה שלי?"
"הרוחות סיפרו לי."
"ומה חכמתך אליי?"
"חכמתי אלייך? ובכן.אני יודעת שאת מנסה לרצות את כולם.את שאנג,את קודה,את קרייסוס,"אוריינטל התחלחלה מהדרך שבה הכירה הילדה את חבריה."אני יודעת שאת כפופה נורא לאמא שלך,אבל מצד שני,גם למפקדת ג'ין ולצ'יף אקווה."
"מה הנקודה שלך?"
"חכמתי אלייך היא זו,לעולם אל תתני לאנשים לתלות בך תקוות,ולעולם אל תתלי את את תקוותייך בהם."