המלחמה האחרונה | האיש בלבן – פרק 2 (חלק ב')

דיאן, אשת הצעיפים, הגיעה לבקתתה מתנשמת מההליכה הארוכה. לא פשוט לגור בקצהו המרוחק של כפר הדייגים. במיוחד בתקופות כאלו שבהן הקור מקפיא העצמות חודר אל כל נים של אדם פשוט. אך דיאן התנשפה ארוכות ולא בגלל הקור. גילוי האמת לפעמים מפחיד אנשים ולכן פחדו ממנה. היא סלדה מהאנשים האלו שהעדיפו להמשיך לחיות בשקר כי האמת כואבת להם. היא שנאה אותם והם אותה. אך היא ידעה שאלן ודניס הם לא מסוג האנשים שאוהבים שקרים. הם סילקו אותה מהפחד ומהרתיעה אך הם יגיעו אליה תוך זמן קצר כדי לשמוע שביתם הקטנה שהתה בכפר הדייגים ואפילו לא טרחה להודיע להם על כך.
היא אחזה בידית החלודה של הדלת שהירוק בה היה מרובה מין החום ופתחה בתנופה את דלת ביתה שאף פעם לא היה נעול. ממילא לא היה מה לגנוב אצלה, ואף פעם אף אחד לא ניסה זאת, למזלו.
היא לחשה לעצמה מנגינה חרישית ונושנת בחיוך עדין בעודה פוסעת אל פנים הבית הקריר והקט. שולחן העץ הקטן ולידו כיסא יחיד תואם עמדו באמצע המטבח חסר האח שלה. אישה כמותה לא הייתה זקוקה לאח כדי להדליק אש או כדי לבשל. מהמטבח הובילה דלת בודדת בדומה לדלת החיצונית לחדר השינה שלה, בו היה מזרון דק יחיד על קרש עץ גבוה רק במעט מין הרצפה ועששית שהפיצה אור צהוב ורך. היא אף פעם לא כבתה.
ספרים מילאו כל פינה בביתה, על מדפי עץ חורקים, על הרצפות המלוכלכות, על השיש העבש. הם היו חייה, והיא חייתה אותם כיאה לאישה במעמדה.
היא התיישבה בכיסא העץ ולקחה לידה תפוח ירוק מין הסלסלה שעמדה על השיש, הרעב כירסם בבטנה, אך זה לא הזמן להכין ארוחה מזינה. היא מחכה לאורחים חשובים שאמורים להגיע כל רגע. לבינתיים כדי להעביר את הזמן היא פתחה את הספר בעל הכריכה השחורה שעמד הכי קרוב אליה והחלה לקרוא בשקיקה את הכתוב, שוקעת בתוך עולם אחר מעולמם, תוך כדי אכילת התפוח הירוק.
היא סיימה לאכול את התפוח וזרקה אותו לאוויר, שם הוא נעלם כלא היה. "הגיע הזמן" לחשה לעצמה באותו הזמן שדפיקות הססניות גרמו לה להרים את ראשה אל עבר הדלת. הם הגיעו.
היא גרמה לדלת להיפתח בלי לקום מן הכיסא וכמו שציפתה בפתח עמדו אלן ודניס חוששים אך בכל זאת צועדים פנימה. היא ידעה שהם אנשים שלא יברחו מן האמת. לא יברחו ממנה.
"ידעתי שתבואו" היא אמרה בקולה הצרוד והמוזר וגרמה לדניס לרעוד בכל גופה. אלן התקדם קצת יותר מדניס ונעמד מול השולחן.
"בוודאי את גם יודעת מה אנו רוצים" הוא אמר בקול נוקשה וקר מנסה בכך להסתיר את רגשותיו, אך ללא הועיל.
"בכל זאת אני מעדיפה לשמוע זאת מפיכם" אמר דיאן בעדינות. היא סגרה את הספר השחור ונעמדה גם היא על רגליה מחכה למוצא פיהם.
דניס כחכחה בגרונה והחלה לדבר בקול רועד "הבשורה על נוצרת הסוד, היינו רוצים לשמוע". דיאן חייכה לעצמה וסימנה בראשה שוב את העזות של השניים האלו. היא תוכל להשתמש בכך בבוא היום הגדול.
"שבו" שני כיסאות בדומה לשלה הופיעו מאחורי אלן ודניס המופתעים מן הצד השני של השולחן. הם התיישבו בהיסוס הולך וגובר ודיאן התיישבה שוב בכיסאה החום ושילבה את ידיה על ליבה בוחנת את השניים בקפדנות.
"סהר הייתה כאן" דיאן הפילה עליהם את הפצצה בבת אחת, אלן ודניס התנשפו בו זמנית נדהמים מין הידיעה החדשה. "דיברתי עימה, היא באה לכאן כדי לשמור עליכם. אתם חשובים לה מכפי שהיא משערת או מכפי שאתם משערים. אך פוחדת היא לפגוש בכם, לכן עשתה את תפקידה והלכה לה בחזרה".
דניס תפסה בזרועו של אלן כאשר דמעות גדולות יורדות על פניה "היינו רוצים לראות אותה" היא אמרה בלחש.
"לצערי זה לא אפשרי" אמרה דיאן "אין לי שליטה וראייה על נוצרת סוד בדרגתה של סהר".
"לאיזו דרגה היא הגיעה?" שאל אלן עדיין קולו נוקשה וקר כקרח. דיאן סימנה בידה את הספרה שלוש וגרמה לבני הזוג להתנשף בהפתעה שוב.
"הנחמה היחידה שיש לי אליכם היא. שהיא תחזור לכאן בקרוב מאד. בפעם הבאה שהיא תחזור אתם תיפגשו. אך לא הייתי מציעה לכם לחכות לפגישה הזו בשמחה רבה מדי" דניס המשיכה לבכות ללא שליטה ואלן התבונן בעיניה של דיאן ושאל בחשש "למה?"
דיאן הרימה אליו זוג עיניים חומות ועצובות במיוחד, דמעה אחת גדולה ירדה מעינה הימנית וזלגה במורד פניה שלפתע נראו מבוגרות יותר מתמיד.
"כי זהו יהיה יומכם האחרון" היא לחשה בצער.