המלחמה האחרונה | האיש בלבן – פרק 1 (חלק א')

השמיים הבהירים והתכולים לא העידו על סערת הרגשות שאחזה בה בדרכה לכפר הקטן שבעבר היה נחלתה אך כעת היה זר לה לחלוטין. עיניה הירוקות של סהר רפרפו על פני הנוף המרהיב שהיה גורם לכל אחד אחר לעצור את נשימתו. אך לא לה. היא הייתה רגילה לנופים מרהיבים יותר, וקצה בהם. הפסיעות שלה נעשו איטיות מרגע לרגע, החשש הגדול שאחז בליבה גרם לה להתכווץ שוב ולחשוב פעמיים לפני כל צעד שקירב אותה אל פחדיה הגדולים ביותר. הילדות שלה.
באופק, בקצה השביל האינסופי שהוביל היישר מעמק הביצות שממנו היא הגיעה אל כפר הדייגים היא התחילה לראות גגות משופעים על בקתות עץ חומות מציצים אל המרחב הענק. הלב שלה פעם כפליים.
מכנסי עור הצבי החמים שלבשה וטוניקת הצמר הירוקה על חולצת הבד הלבנה שלה לא עזרו לה מפני הצמרמורות שהחלו לתקוף אותה. היא ניסתה להזכיר לעצמה שוב ושוב את מטרת בואה למקום זה, אך ללא הועיל. עצם המפגש עם הילדות שלה החסיר ממנה כל נשימה שהיא הייתה זקוקה לה. במיוחד ברגעים אלו. היא הושיטה את ידה אוטמטית למקור שלה נגד כל הסכנות, אל החגורה השחורה והעבה על מותניה והרגישה את מקל העץ הדק מחזיר לה חום וביטחון. היא נשמה לרווחה והידקה את טוניקת הצמר שלה מפני הרוח הקרירה שהחלה לנשוב בקירבת כפר הדייגים. שערה הזהוב הארוך התנופף ברוח מתחת לכובע הצמר הירוק שהיא לבשה בתדירות על ראשה. מגפיה החומים חרטו על החול הרך והבוצי טביעות רגליים יחידות לאורך כל השביל הארוך. בתקופה זו של השנה כאשר החורף קרוב יותר מתמיד לא מרבים לעבור בשביל הדייגים, שמעביר בתקופות אחרות סוחרים רבים מכפר הדייגים לעמק הביצות ולהפך.
כפר הדייגים אומנם היה כפר קטן יחסית לכל המדינות הענקיות שבהן היא שכנה מתוקף תפקידה, אבל עדיין היא לא העזה להניח שם את כף רגלה מיום שבו היא עזבה, ועד היום הזה. כפר הדייגים היה הכפר שסיפק מקור מים ואוכל לתושבי העמקים מכיוון שבו היה מקור המים היחיד באיזור כולו, הימה. מהגבול הגדול של ארץ שלושת החופים הרחבה שנמצא בצדה הצפוני של סהר, בצדה הצפוני והרחוק ועד כפר הדייגים שהיווה את הגבול הדרומי לא היה מקור מים אחד ראוי מלבד הימה שנמצאת בכפר הדייגים.
היו את שני החופים הענקיים שהיוו את גבולות הארץ במזרח ובמערב, אך האגמים שם יבשו לחלוטין עוד לפני עליית אורידן לשלטון. ואורידן שלט קרוב לחמש מאות שנה. ארץ שלושת החופים כבר מאות שנים מתקיימת על חוף אחד שנמצא בכפר הדייגים. למרות כל זאת סהר מעולם לא הגיעה לכפר הזה מאז שעזבה אותו בגיל שבע לטובת תפקידה הנוכחי. ולכן היא פחדה כל כך לחזור.
סהר הגיעה לקצה שביל הדייגים ונעמדה מול השומר התקיף שעמד שם ובחן אותה, בזמנים אחרים ושונים היא הייתה רואה בכך עילבון גדול למעמדה, אך בתקופה שבה הם נמצאו, התקופה שאילצה אותה לחזור לכפר הילדות שלה, היא מברכת כל כפר ששם שמירה בפתחו.
"השבח למלך ארץ שלושת החופים, אורידן הגדול" היא פתחה בברכה המסורתית והרימה את ידה למצחה בהצדעה לשומר חמור הסבר. הוא המשיך להתבונן בה שניות אחדות ואז עיניו נחו על מצחה. הירח הסגול שהיה מקועקע על מצחה בלט לנגד עיניו וגרם לו לכופף את עצמו בפניה "השבח למלך" הוא החזיר לה תוך כדי כריעה עמוקה את הברכה "והשבח לנוצרת הסוד".
סהר הנידה קלות בראשה כאות ההערכה והשומר הנבוך קם מכריעתו. הוא כנראה מעולם לא נתקל בנוצרת, חשבה סהר לעצמה. אילו רק ידע מאיפה הגעתי…
היא עקפה את השומר באלגנטיות ונכנסה אל הכפר עם פנים חתומות כאשר היא מזכירה לעצמה שוב ושוב שהיא כאן מתוקף תפקידה, לא כטיול שורשים.
השביל הראשי שממנו היא נכנסה הוביל אותה היישר לעבר הכיכר הגדולה הנמצאת במרכז הכפר, כיכר הדייגים. הרחובות היו עמוסים בדוכני ממכר שונים שנעמדו בכל פינה פנויה אפשרית. באנשים ונשים שמיהרו מדוכן לדוכן כאשר סלי מצרכים קלועים מקש וצבועים בלבן כנהוג בכפר זה מוחזקים בידם. בילדים קטנים שרצו בצווחות גיל פרועות לתוך השוק ההמוני והרועש. סהר נעמדה ונשמה עמוקות, כל המראות המוכרים עד כאב, הריחות והקולות הרועשים, החזירו לה בבת אחת את ילדותה שאבדה בטרם עת. היא ניערה את ראשה והזכירה לעצמה שוב את מטרת בואה למקום זה והמשיכה לצעוד אל תוככי השוק הסואן שנמצא במרכז הכפר מסביב לכיכר הגדולה.
היא התקרבה לאחד הדוכנים השקטים יותר שבו ישבה אישה עם צעיפים צבעוניים על ראשה, צווארה, ידיה ורגליה. השמלה הקלילה והכתומה שלבשה לא תאמה כלל את מזג האוויר הקריר שהשתלט לאחרונה. אך זה לא נראה כאילו הרוח מפריעה לה.
כאשר סהר התקרבה לדוכן האישה הרימה אליה עיניים חומות וחודרות ובחנה את מצחה. "היכן אני יכולה למצוא את ראש המועצה?" שאלה סהר מתנועעת קלות בחוסר נוחות תחת מבטה החודר של האישה.
תלתליה החומים של האישה שבצבצו מתחת לצעיף הצבעוני התנועעו בפראות כאשר היא קמה בפתאומיות מן כיסא העץ שעליו היא ישבה ונעמדה מול פניה של סהר מניחה את ידיה על הדוכן המלא בחפצי נוי שונים. "נוצרת הסוד בכפר הדייגים" היא לחשה מול פניה של סהר המבוהלת. "שנים עברו… והילדה הקטנה חזרה לביתה" היא התחילה להתנודד קדימה ואחורה כאחוזה בטראנס מסתורי וקולה הפך צרוד קמעה "עכשיו זה מתחיל" היא צחקה בקול חלול, וחזרה לשבת על הכיסא.
לסהר לקח מספר שניות להתעשת, היא ניערה את ראשה כמנסה להוציא את הפחד מליבה "מה מתחיל?" היא שאלה בביטחון שהתחיל לחזור אליה. האישה הרימה אליה את העיניים "כן גברת, מה את צריכה? את רוצה לקנות חפצים מהדוכן שלי?" היא שאלה בקול שונה מהקול שבו היא דיברה קודם לכן.
סהר ההמומה התיישבה על כיסא העץ הנוסף שהיה מהעבר השני של הדוכן "את אמרת שעכשיו זה מתחיל" היא אמרה בקול תקיף "מה מתחיל עכשיו?".
האישה הביטה בה בתמהון "אני אמרתי?" היא שאלה בתמימות "שיהיה…" היא חייכה והתחילה לסדר חפצי נוי נוספים על השולחן מתעלמת לחלוטין מנוכחותה של סהר.
סהר קמה מהכיסא ושאלה שוב "היכן אני יכולה למצוא את ראש המועצה?".
האישה שוב התבוננה בה והצביעה לעבר שביל קטן ששכן לא הרחק מדוכנה שלה, "בסוף השביל הזה, ביתו".
סהר התבוננה על השביל הבוצי והצר ושוב על האישה שכבר חזרה להתעסק בחפציה, היא לקחה נשימה זהירה והחלה לפסוע לעבר השביל הצר בלי לשים לב שעיניים בוחנות חזרו להתבונן בה בסקרנות.
"הילדה הגיעה" לחשה האישה שוב בקולה המוזר אך הפעם המילים נועדו לאוזניה בלבד.