המלחמה ברשע ( פרק 8 )

האיש בן השמונים הביט מבוהל בדלת האדומה. היה זה מבט שבדרך כלל עטה כאשר המחשבה עליה חלפה בראשו, אבל הפעם התלווה למבט הזה חלחלה מוחלטת. לפני מספר דקות קם מתוך שנתו העמוקה, כששמע רעש שלא הזכיר כלל את הליכתו של חברו שעלה למעלה כדי לחפש אריזות מתנה וסרטים, כדי לחפש לעצמו משהו לאכול, כאשר מטוס נייר חלף דרך הדלת.
המטוס היה מקופל בכמה נסיונות חדים. הנייר היה נראה חדש. ריח חלוש של דיו עוד נטף ממנו, כאשר ניסה לקרוא מה שהיה כתוב לו על הגב.
לרגע אחד החליט כי אולי מדובר בקללה רבת עוצמה שמישהו מנסה להטיל עליו בכך שיקרא אותה, אבל אחרי חשיבה מאומצת הבין שבין כה וכה הרבה שנים לחיות אין לו.
הוא הרים ברפיון את דגם המטוס מהרצפה. היה זה מטוס נייר ילדותי קלאסי שהיו משתמשים בהם כדי להציק לילדים שלא נתנו להעתיק מהשיעורי בית שלהם. אין ספק שאם זה מטוס של חייזרים, צריך לומר תודה שהחייזרים שעשו שיעורי בית על העניין הזה לא החליטו להעביר דווקא דגם של מטוס ענק מברזל.
העט ממנו נכתבו האותיות היה אחד כזה שמשפריץ ושצריך לחכות שיתייבש ואפילו קווי לא היו ישרים אלא ספוגים בשחור. חברו של הזקן ירד למטה והביט בו במבט משתהה.
"המטוס הזה עבר דרך הדלת." אמר לפני שיהיה אפשר לומר כל דבר אחר לפני.
פני חברו התרצנו. האם הזקן הוזה?
"מה כתוב עליו?" ניגש מעט מתעניין.
הזקן ישר לרגע אחד את כנף המטוס. 'הצילו'.
"אתה לא חושב שזו מתיחה מעניינת?" שאל אותו.
"המטוס עבר דרך דלת סגורה." הנהן הזקן, "אם זו מתיחה מסוג כלשהי, היא אכזרית."
"חייב להיות." הנהן החבר העייף.
"אנחנן הולכים להחזיר תשןבה." החליט הזקן.
חברו כמעט חשב להתנגד עד כי הבין שאין לו כל טעם לנסות. ובכלל, מבחינה כלשהי, לחשוב שאולי אין זו הזיה הפיח בו מתח רב שסירב להודות בו משום מה.
הוא לקח את דף המטוס, קיפל אותו בצורה של מטוס אחורנית, יישר אותו וצייר בעט כחול דק ברווז ולאחר מבט נוקב מחברו הוסיף 'מי החבר לשיחה?'.
הוא נעמד כמה מטרים מפתח הדלת, הרים את ידו באוויר. חברו לידו עצם עיניים, כשידו שילחה את המטוס שהתרסק הישר בדלת.
"בשם שמים." קרא החבר בתסכול, שכמעט ציפה כבר לראות זיקוקים נופלים ועטופים באורות צבעוניים.
"נאלץ להטיס אותי דרך דלת פתוחה." הזקן משך במהרה בכתפיו, והלך לפתוח את הדלת השטנית.
זו הייתה הפעם הראשונה בה הרשה לעצמו לגעת בה. לאחר סיבוב ידית מהיר, מיהר להטיס את המטוס הפגוע פנימה ולטרוק חזרה את הדלת. הוא קיווה שהמטוס באמת יעוף.
"מה אם אלה כוחות השחור?" שאל אותו חברו, לא בטוח אם הוא מעלה את האופציה הזו ברצינות.
"אינני יודע." הזקן השיב, "אבל אף אחד עדיין לא מת מסקרנות."
"זה לא מדוייק." הניד חברו בראשו בצער.
הם נשארו בוהים בדלת עוד זמן מה. לאחר רגע קל חזר המטוס, כשעל הברווז הענק רשומה באותה העט 'תצפה לאורח'. החבר של הזקן כמעט נפל והחליק על הרצפה. "ככה מתחילים כל סרטי האפוקליפסיה." מלמל בהלם.
הם נשארו עומדים מול הדלת ללא כל תזוזה, שמה היא תבריח את האורח שלהם. אין ספק כי בכל שנותיהם שבילו במחקר, מעולם לא היו כה קרובים לאפשרות שהם עומדים בפני משהו שקרוב להיות שער ליקום מקביל או גלקסיה אחרת.
השעון חול טפטף לאט. לאט מדי. אפילו תנועת רוח קלה לא הייתה בחדר. אף אחד לא בלע את רוקו. עורם הפך להיות קפוא כמו ציפוי של אבן. כל זה כשלפתע הגרגיר חול הנכון נפל אל תחתית הכוס. הדלת האדומה רעדה. מתוכה, אם כי לא היחתה פתוחה בשום בפנים ואופן, יצאו 4 נערים.

הזקן הביט בארבעת הנערים כאילו היו דג שלמד לשחות מחוץ למים. עיניו השחורות נעו בחריציהן ונתקעו שניות ארוכות על פניו של טום. ולאחר מכן הכריח את עצמו לחזור להתבונן ברובין. לא, לא, אין זה יאומן.
הדחף הראשוני שלו היה כלול בללכת לרעוד בפינה. לרעוד, בלי לומר דבר ולהתכנס בתוך עצמו ואז בעצם חשב שלהזדמנות הזו חיכה כל החיים שלו. הוא עצר את חייו בשביל הזדמנות לרגע בדיוק כזה שהעלה בעיני רוחו. ועתה אינו מתכוון לעצור את חייו בפעם השניה רק מכיוון שזה משום מה, מסיבה אשר לא תהיה, קרה.
לא משנה כמה גועל או קושי יפיק מלהיות בחברת אנשים אלה, לא משנה כמה זה יהיה קשה בשבילו
להתבונן, עליו לעמוד איתן ולא לתת לשום דבר
לטלטל אותו.
. אסור לו להראות להם תחילה שמשהו קורה.
הוא הביט בחברו, שעל פניו ניתן היה להניח שעברו בראשו מחשבות דומות, אם כי בוודאות לא מדוייקות. פיו מתחת לשפמו נפתח, עיניו הבריקו ונפתחו.
"אני מניח שזה באמת פתח ליקום מקביל." צעד רובין צעד אחד לאחור.
'יקום מקביל?' רצה לצעוק הזקן- 'האם אתה מטומטם?!'. אך במקום זאת עצר את עצמו ושאל "מי אתם אורחים נכבדים?". חוסר הידיעה שלהם עלול לסייע לו במוקדם או במאוחר להתמודד עם העובדה שהם כאן.
עיניו של ג'ון נתקעו על חברו של הזקן, כך הזקן שם לב. חברו זע באי נוחות וניסה להתבונן בעיניו בכל דבר אחר. עיניו קיפצו, ריקדו ומצמצו, בצורה בה אי אפשר היה לטעות. הזקן קיווה להשיח מעט את תשומת הלב מחברו עד שיחזור למצב שיוכל לתפקד בו, שמא הנערים יגלו את הסיבה האמיתית להתנהגות שלו.
"אני רובין." השיב הנער, סורק את פני הזקן במגמתיות.
"טום." השיב טום לאחר מכן.
"ג'ון."
"קרי." הג'ינג'ית ענתה.
עיני הזקן ועיניו של ג'ון עברו הישר אליה. הזקן התפרץ בצחוק. צחוק כה גדול צחק עד כי חברו חשש שיאלץ להזמין אמבולנס כדי למנוע התקף לב. עיניו יצאו מחוריהן כשניסה לעזור לו לשבת, בדיוק כמו שעיני הזקן יצאו מחוריהן. פיו נפתח לרווחה, לא מסוגל לשלוט בעצמו, בדיוק כפי שפי הזקן נפתח לרווחה לא יכול לשלוט בעצמו. ידיו פירקסו לכל עבר כדי למנוע מהזקן להתמוטט, בדיוק כמו ידי הזקן שפירכסו לו בעצמו. היה זה מחזה מוזר. לא היה בטוח מי עוזר למה. אבל דבר אחד היה בטוח.
לרגע הזה חיכו הרבה מאוד זמן.
כשהזקן התעשת על עצמו, נראה היה שלא קרה דבר. הוא כמעט כלל לא התייחס לנוכחותה של קרי, או של אף אחד מהם. רובין רשם לעצמו שזהו דבר מאוד מוזר בראש.
הארבעה היו מבוהלים. מבין כל הקבלות פנים, לא זו אשר ציפו לחוות. החבר המבוגר והנאה של הזקן התנצל בשם שניהם.

רובין חשב שזה מאוד מוזר שנצמד נמנע מלהציג את שמותיהם ישר. הוא חשב שזה מאוד מוזר שהם לא ממהרים לשאןל שאלות למה וכמה. והוא חשב שזה מאוד מוזר לשמוע לבסוף שלזקן קוראים חורחה ולחברו אוחנה. האם הם חייזרים?
"מדוע אתה לא מופתע?" שאל רובין לבסוף כשכולם התיישבו בסלון. סלון שהיה זהה לחלוטין לסלון ששייך לרובין לבית של רובין. היה זה אותו מבנה, עם קווי עיצוב ודמיון משותפים. אך רובין כמעט לא זיהה את המקום, שהיה שרוע בו בלגן של זקנים.
"תמיד ידעתי כי יש משהו בדלת הארורה." הסביר הזקן.
אוחנה הניד בראשו בחיפזון. לא היה לו ספק עתה, שלא משנה מה הזקן בעבר מלמל, זה היה נכון. בעיני רוחו היה יכול לחזות בהם בבית האבות, מנסים לשכנע קשישים כי הגיע סוף העולם, רגעים מרים לפני הסוף.
"ועכשיו זה גם מסביר למה." המשיך חורחה. "אני שמח שאני יודע את זה עכשיו, לפני שאני מת. הגיע לי לדעת מעין נבעו תחושותיי."
השתרר שקט קצת. הנערים לא ידעו אם להאמין לחורחה, אך משום מה היה דמיון חד בינו לבין אנשים שדוברים את האמת.
"למה אתם כאן?" הרים חורחה גבה לאחר שקט.
הנערים הסתכלו אחד על השני, בעוד שלשני הזקנים היה מאוד קשה להביט בנערים בכזו קלילות, כאילו הנערים היו קורבנות של צרעת נוראית. רובין
הנהן. "אנחנו מניחים שאתם קשורים בדרך כלשהי למלחמה שלנו ברשע." השיב "גם אם אתם מיקום מקביל." מלמל.
הזקן הנהן, "יקום מקביל, אכן. אומרים שהרוע קרוב יותר ממה שאנחנו חושבים."
רובין הרגיש מעורער לפתע לחלוטין.
"איך גיליתם את הדלת?" שאל חורחה, מעביר עניין. אוחנה מיצמץ בהפתעה מן התגובה הגופנית בחזותו הבטוחה של רובין.
"אני חושש כי איש הקבלים שלנו עבר בטעות ליקום המקביל. הבנתי את זה כשיצא מהדלת האחורית, כשואחרי רגע חזר וטען ש'סבא שלי ישן'. לא היה בכך שום הגיון והוא התנהג כאילו הוא מעולם לא יצא מהבית. למה חזר?" משך רובין בכתפיו.
"וזו הדרך היחידה?" חורחה הרים את גבותיו בספק וסיפוק אחיד.
"לא." רובין הודה, "מצאנו פוגים בגינה. פוגים שאינם שלי.
חורחה לקח רגע לחשוב לאחר ש הקשיב, מזמזם משהו ומניד קלות בראשו. השתרר שוב שקט.
"אני חושב, שמה שחורחה מנסה לומר עכשיו, זה שגם הוא ברבר משהו בנוגע לרוע כשהבחין בעדים מוזרים." אמר אוחנה, כאילו ניסה לדבב לאט איש חירש.
"באמת?" התפלא ג'ון לחלוטין.
אוחנה הסמיק ברגזנות מהתגובה, בלי כל סיבה שיכלו אחד מארבעת הנערים להבינה. היה נדמה הדבר לביישנות עמומה. רק נראה היה שחורחה הבין אותה טוב.
קרי פתחה את פיה בלי לומר מילה.
"נכון. אנחנו סבורים שרשע נוגע בדבר." השיב חורחה, מתפלא על התערבותו של אוחנה, אך מחליט לשתף פעולה ולקחת לרגע את הזרקור.
"משהו מאוד מוזר קורה פה." מלמל רובין לעצמו. אך נראה היה כי חורחה, הזקן המגושם, שעיניו נפתחו כמו זכוכית מגדלת או כלב המבקש דבר מה, לא היה לחלוטין שותף בהרגשה.
"מה ניסיתם לעשות בדבר?" שאל רובין כעבור רגע.
חורחה כחכח בגרונו, "לקרוא למשטרה כמובן."
אוחנה הביט בהם במבט מתנצל. אולי בכל זאת מדובר באיש שאישיותו חולה קצת? אך אם כן, מה להם ולחיפוש אחר הרשע? האם הם השותפים שהיקום גזר עליהם? אולי רק בסרטים יש לגיבורים קצת יותר מזל למצוא שותפים ראויים יותר, או לפחות כאלה שיוכלו בקלילות לראות או ללכת.
. לפחות, כך הניח רובין, הוא מרגיש כאילו חורחה רק מעמיד פני אדם לא מתוחכם. לפחות, גם אם זה פועל לרעתם לפעמים, יש להם על מי לסמוך.
"תצטרפו אלינו אל המסע הזה?" רובין שאל.
חורחה ואוחנה נראו מבולבלים במיוחדת אוחנה השתעל קשות וחורחה הביט לצד. לבסוף עיניו של אוחנה נסגרו על פניו. "כן." מצמץ בהפתעה. "נראה לי שכן."
האם יש להם רתיעה אישית מפניהם- רובין לא יכל שלא לתהות בדבר מתמלא בפחד.
חורחה הביט בפני חברו בפליאה ואז חשב על זה רגע. אין ספק, הוא לא יוכל להניח שהעדים היו שם לחינם. הם צריכים לעשות משהו, וההנחה שהמעשה הזה כלול דווקט בקבוצת האנשים הזו, מוזרה ככל שהייתה, לא הייתה בלתי סבירה בעליל. אולי זה
באמת היעוד הנצחי שלהם.
חורחה הביט בקבוצת הנערים ושאל את עצמו אם הם יובילו למותו בסופו של דבר. ידו עלתה על זקנו המדומיין וגלגלי מוחו החלו לפעול. הוא צמצם את עיניו, ולאחר רגע קל בן לא להצליח להוכיח את דעתו, החליט שבכל מקרה לא נותר לו לחיות יותר מדי זמן. וגם אם כן נשאר, האם יסלח לעצמו את ידחה את האופציה היחידה?
"בסדר." הסכים, "אני סבור שזה יעודינו באיזושהי צורה."
איזושהי צורה, תהה רובין בלבו. הוא הנהן בשביעות רצון. "אנחנו נלך עכשיו." אמר.
העיניים של הזקן התמלאו דמעות. "מה, אפילו לא תשארו לעוגה?" חורחה לפתע נראה כמו תינוק מגודל אשר כל חייו תלויים בכיבודם בעוגה הזו.
"די, די." עצר אוחנה. "אתם כמובן משוחררים ללכת."
חורחה היה נראה כאילו רצה להתנגד, אחר עצר את עצמו. יש שדים ששווה לקבור עוד קצת. "בפעם הבאה." לחש באושר.
רובין הנהן מוטרד מאוד. ג'ון החזיק לו את היד מירוב פחד בחוזקה. שניהם בטח התפללו שטום לא עושה במכנסיים עכשיו. לא היה כל ספק שהחיבה הפתאומית שחש הזקן ללאכול בחברתם עוגה לא הייתה קשורה בשום פנים ואופן לעוגות או אפילו איזושהי מלחמה. אם הוא מרגיש לא בנוח בקרבתם, מדוע כה מעוניין שישארו?
"עוד נחזור…" ברח לרובין שמו.
"פרופסור חורחה." השיב הזקן, שנדמה שהיה ששכח בעצמן את שמו שלו לרגע.
הרביעיה הנהנו אליהם, ורגע לפני שחצו בדלת חזרה, פחד נורא עלה בלבן של רןבין כי יתקעו שם. עיני הזקן נפקחו לרווחה כשחשב על אותו הדבר גם. אך לא כך היה המצב.
הם חזרו את המטבח של רובין בשלום.