המלחמה ברשע ( פרק 6 )

אדון אנטוני ישב שקוע בכיסא הבר. בדרך כלל היה יושב שם כדי לחכות למרת אנטוני, שתגיש לו דבר מה. אבל היא כבר לא מלצרית שם, אלא אישתו.
הוא לא הרגיש הדוכדך, אך יחד עם זאת גם לא מרומם רוח. עוד מוזיקה שלווה שעוברת באוזניים ערלות, כיוון שאם היה שליו, לא הרגיש זאת.
אם היה לו כוח, היה חוזר הביתה, לאישתו ובנו. אבל משהו בשיגרת החיים הנעימה שלו
הזו גרמה לו לרצות לחזור אל בריכת הזכרונות הזו, ולשחות שם עד שהתעייף. עד שקצות כפות רגליו ירגישו קשות להימתח עוד. עד שכתפיו יפעמו בכאב מתוק. עד שאצבעותיו השלוחות קדימה התעייפו מפילוס זרמי המים הכבדים.
בבר הייתה אוויר נעימה שהושפעה מהעץ החלק שכיסה אותו. ניחוח של פאר וביתיות. הבר מן, שעתה שפם לבן כיסה את פניו, לא השתנה, וגם לא הדיבורים השקטים והנעימים שהתלוו למוזיקה הנעימה. המזגן תמיד כוון על 22 מעלות.
הוא הזמין שוקו, אבל כשלמרבה האכזבה לא היה במקום, הסתפק במיץ תפוזים סחוט טבעי. הוא דמיין שזה הברד יין מוגז שתמיד היה קונה. היא תמיד הייתה מגישה לו את זה, ואז מצחקקת וצוחקת זה שהוא שותה כמו אישה. לא היה לו אכפת, ואז מאוחר מאוחר בלילה, כשלמעסיקים שלה לא היה אכפת ולה לא הייתה יותר עבודה, היה לוקח אותה לסיבוב אחד לרקוד. הם נעשו ידידים טובים, ואחרי
שנה כבר לא היה אפשר להתעלם מהעובדה שאם תצא עם מישהו אחר ישבר לו הלב. אפילו אם זה היה אומר לשבת כל לילה שישי מול הכוכבים ולספר לה איך החייזרים שמשתלטים על שביל החלב הרגישו כאשר ממאדים צפו בטלסקופ ענק איך קוצרים חיטה.
הבן שלו, עם פלומה ג'ינג'ית דקה, קיבל את העצמות לחיים שלו ואת השיער שלה. את התהיות שלו ואת התובנה שלה. המבט שלו והשמחה שלה. ואין אחד
שאוהב אותו יותר ממנו. ואין אף אחד בעולם שאוהב אותה יותר ממנו. הוא כל כך מלא באהבה לפעמים שהוא שוכח להרגיש.
הוא הניח את המרפק על השולחן ואז את המצח על כף היד שלו. לאן נעלם הזמן? לאן נעלם פרופסור דיוק? לאן נעלם העולם שפעם האמין שהיה קיים?
החלומות שלו לא
ירדו לטמיון. הוא עכשיו שנה שניה מתלמד , וכבר עכשיו מישהו שם עליו עין לתוכניות לעתיד- אחד המעסיקים. הוא חושף אותו לחומר כל כך מסווג, שאפילו לא מופיע בחלומות שלו כדי לשמור על רמה חשאית. המציאות באמת עולה על כל דמיון לפעמים. ומהאספקט הזה אין ספק שהוא עדיין הילד הקטן והסקרן שהוא התאפיין להיות תמיד. נוסף, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמשפחה היקרה שלו ואדון וגברת דלוס הנכבדים שומרים אותן אנושי. ואיכשהו סדר היום הנפלא הזה הפך להיות שיגרה. העולם שהיה קיים בראשו פעם, יתכן שבאמת ובתמים היה קיים. אבל הראש שלו שונה עכשיו.
ברגע שהבחין באישה שעושה לו עיניים קם. היא הייץה נאה מאוד אך לא הייתה לו כל כוונה בכך להבחין. הוא שילם, לקח את הכובע שלו ועזב את המקום. הברמן הנהן בנימוס.
בחוץ היה קר, קר מדי. כשהגיע לבית ברחוב בייקר, פשט את המעיל שלו והלך לבקר את הבן שלו , עם קומיקס גיבורי העל בצד, במיטה. הוא נרדם. אדון אנטוני כיסה את בנו בשמיכה והזיז את הספר הצידה, ואז עלה על קצות האצבעות לחדר. גיברת אנטוני גם כבר עוצמת עיניים. הוא נשכב לידה וחיבק אותה. היא מלמלה
שהוא מריח כמו מועדון והוא צחק במרירות. ואז הלך להחליף בגדים ולכבות את האור.
הוא יופיע בסוף." היא לחשה לו. "אתה לא צריך לחזור לשם."
היא ידעה גם דברים שמעולם לא אמר לה ולפעמים גם הרגיש שגם הסופות חול בלבו לעיניה חשופות. "הרגלים." מלמל בקור רוח.
"אתה גורם לזה להשמע כמו לחגוג יומולדת." השיבה.
"לא נמאס לך לנסות לגמול אותי ממה שאי אפשר לגמול?"
"לא."
ברור שלא.
"אני חושב שאני מאושר." לחש.
זה זמן מה הרגיש כאילו תהתה בנוגע לזה.
"אני חושב שזה מפחיד אותי." המשיך בצרידות.
היא הסתובבה אליו ועיני הענבר שלה נצצו בחושך. היא חיבקה אותו. הוא גנח אל תוך ידיה. והינה הוא הרגיש כאילו כבר ידעה זאת. זה היה אחד
מאותם רגעים עדינים וחסרי מילים שלפעמים חלקו בניהם. הרגע שבו שתיקה בלבד מספקת אותם מכל מילה שיחליפו.
"זה שיש חושך, לא אומר שפתאום יש מפלצת מתחת למיטה." חזרה אחרי הדברים שתמיד היה אומר לבנם.
הוא אידק את האחיזה.

"אני חושב שהחלון שלנו הוא דלת למסע בזמן."
"מה?"
מרס וגברת אנטוני הביטו בו במבט מלא סימני שאלה.
זו הייתה שעת בוקר, הדגנים הצבעוניים הונחו לשלושתם בקערה, החתול השמן והמפונק קורנליוס פיהק בשאגה והביט באי נוחות בקופסת דגנים בעלת האיורים של הפירות שמצתמקים לדגן. האור זהר מהחלונות, העצים חייכו מבעד לזכוכית והאוויר בחוץ היה צחיח.
"אני צוחק." חייך ברשעות. "אני חושב שבחלון שלנו ובדלת המסוע עובד לאט." תיקן. "אני אתקן את זה
מחר אם אקום יותר מוקדם בבוקר."
"לפעמים אני לא מסוגלת להגיד מתי אתה רציני." אמרה מרת אנטוני משפט שהיה מאוד לא אופייני לה.
את יודעת יותר מכפי שנדמה לך- חשב בלבו.
"אז מה, חביבי, שמעתי שאתה הולך לעשות היום הרצאה?" הבזיק חיוך לבן אל עבר בנו שבהה במבט זהה לזה של החתול בקומיקב מאחורי האריזה.
"היום אני בדיוק הולך לעשות הרצאה על חורים בזמן." קפץ מרס בהתרגשות. "אבא, יש משהו שאתה אולי יודע על זה?"
"רק שזה לא הגיוני." חייך בשובבות.
"מבאס."קרא. "אתה בטוח? "
למעשה לא. הוא לא היה בטוח בכלל.
"אולי כדאי שתשאל את פרופסור דלוס בנושא." הרים את כתפיו. "הוא קרא על דברים כאלה הרבה יותר בזמן לימודינו באוניברסיטה. אני כמעט בטוח שהוא היה משוכנע שזה נכון."
מרת אנטוני התפרצה בצחוק ומרס הצעיר הזעיף פנים.
"אבל זה תחום המומחיות שלך."
אדון אנטוני פלט מפיו צחוק מתגלגל כשידיו נשלחו אל העיתון. הוא תמיד השאיר את העבןדה שלו כה חשאית, לא היה דרך ליפות את זה. ץבעיתון היה כתוב שהצליחו סוף סוף להוכיח אשמה של עשרות פשעים שבוצעו על ידי אדם בן שבעים. זה עדיין לא היה דבר נעים לקרוא, אבל הוא מבין למה צריך שירשמו את זה.
"אנחנו צריכים להתחיל לאכול פירות וירקות אמיתיים לארוחת בוקר." מלמל כשקרא את תור הדיאטנית. לדיאטנית קראו בטסי, והחתימה שלה בסוף כל תור הייתה "כולנו בני אדם.". אדון אנטוני תמיד עקב אחרי התור שלה נלהב במטרה למצוא בפנים עוד בדיחות פרטיות. רק לעיתים נדירות היה.
ובאותן הרגע החתול התנפל על קופסת הדגנים בחיוך מולהב כאילו זה עתה קיבל אישור.
אחרי שניקה את הבלגן ושלח את בנו האדום מירוב צחוק על המבט המבוהל של החתול כשגילה ששקית הדגנים ישבה בכלל בצד האחר של השולחן, הביט בחלון במבט מהוסס. אחר כך סידר את העניבה שהייתה פעם של אבא שלו, בירך את אשתו ויצא אל המכונית שחיכתה לן בחניה במצב רוח מרומם.