המלחמה ברשע ( פרק 5 )

ליום הבא הגיע רובין לבית הספר בכוחות מחודשים. הוא חייך אל העוברי הלך, דבר שמצאו מאוד מוזר על סף מטריד. שמועה התחילה להתפשט ברחבי בית הספר שמדובר בשישי בשלוש עשר ולכן קורים
יש רוח רפאים שמשתלטת על נפשם של התלמידים.
הוא לבש חולצה אדומה והתקדם אל עבר הלוקרים. הוא הוציא מהם כמה ספרים והמשיך להתקדם בנמרצות אל עבר הכיתה. כשהגיע, שלח חיון לבן כברק אל עבר החברים שלו, ולפני שהספיקו להתבלבל בכוונותיו אשר יכלו להימצט בלתי ראויות, פרש את עיתון היום לכבודם על השולחן.
"מה אתם רואים כאן?" שאל אותם.
"אממ.." התלבט ג'ון, מנסה לקלוע טל התשובה הנכונה.
"פיינגלינג." טען טום בקול ללא צל של ספק.
"כן." המשיך ג'ון מיד אחריו "פיינגלינג."
"פיינגלינג." אישר טום.
"פיינגלינג." ג'ון הנהן נחרצות.
"פינגלינג על כל העיתון." ציין טום.
"על כל העמודים." המשיך ג'ון בלהט.
"פיינגלינג.""חזר אחרי השם פעם אחת נוספת. "אין
ספק שזה הוא. זה המבט שלו."
מה זה משנה רם זה המבט שלו כשברור מעל כל צל של ספק שזה פניו, כשבכותרת רשום בברור שמו.
"המבט הפיינגליני." ג'ון חיכהנאת המבטא שיש ללפיינגלינג בחדשות כשמראיינים אותו.
"אתם קןראים עיתון?" עיוות רובין את פרצופו.
"תהיה בטוח שכן." השיב טום.
"ונראה שכך גם אתה אם אתה מכיר את פיימגלינג." הוסיף ג'ון.
רובין מחק את ההערה הלא נעימה מראשו.
"פיימ-גלינג." הדגיש טום.
"הייתי חושב שהוא נהנה מהתהילה הזו, ואתם נהנים לספק אותה. אחרי הכל אין הצגה ללא קהל." העיר.
"תפסיק להיות אנטי לכל דבר, אנשים
לא עושים דברים רעים רק כדי לקבל תשומת לב, מעצם העובדה הפשוטה שהם פשוט לא רוצים להיתפס." אמר בצורה מוגזמת ומודאגת כפי שהיה עושה מדי פעם ג'ון, אך הייתה סיבה טובה להניח הפעם שהיה בזה שמץ מן האמת.
"אתה לא בן אדם." חיכה רובין את הקול של המפלצת בטסי, ואחרי רגע ג'ון לא יכול היה לעמוד בזה ונשפך מצחוק.
"ובכל זאת," המשיך רובין, "אני יכול להישבע שאני רואה לו זווית של חיוך בסוף שפתיו." דחף את האף עמוק יותר לתוך התמונה בעיתון.
טום העיף מבט אל עבר ג'ון ואז שאל- "אז מה עושים?"
"עזבו את העבר." רובין התיישב במקום שלו. החלון שלידו הראה שמים כחולים יפהפיים ועלים עליזים מזדקרים מתוך ענף מרוצה ומסופק של עץ. האור זהר בגוונים יפהפיים. ומשום מה עדייןמלא הפריע להם שהם יושבים עוד בכיתה. בחולצה האדומה של רובין בהקה באור הזה.
"אנחנו הולכים להיכנס להווה. וההווה שלנו גבירותיי
ורבותיי הוא אדון פיינגלינג הנכבד." הוציא את הקלמר מתיקו והניח אותו בדיוק ישר מול הלוח. הוא אפילו לא זכר שיש לו קלמר לפני כן.
היה קשה לנסות ולדמיין אדם כמו אדון פיינגלינג ההווה של משהו, גם את מדובר בהווה של הרשע, כי הרי שלא היה בו דבר שהעיד על כך שהוא איש. רק כתבי חדשות דיברו עליו, והתמונות שלו הופיעו בעיתונים יותר כסמלים. הוא היה נצח, חותמת אין סופית שלא תיפול מהר בתהום הנשייה, רבל לא יותר מזה. אפילו
כשהופיע בראיונות, עדיין היה קשה לקבל את זה
שהוא קיים מעבר לקונספט בדיוק כמו שקשה לקבל שהערפד המרושע בפנתר הורוד העילם והמצוייר יש לו חיים מחוץ למסך- כאלה שיאפשרו לך לפגוש
אותו בסופר. אבל בשביל רובין הוא היה קיים בהחלט.
השיעור התחיל כשהפעמונים, שנשמעו רכים עם הד מיוחד היום, צלצלו. כמה יונים התיישבו באותו הרגע על הענף, נהנות מהרוח הנעימה על נוצותיהן הלבנות.
המורה לספרות נכנסה, אישה גבוהה עם קרס, ובירברה על כך שהיא נותנת להם במסגרת החינוך 'עבודה יצירתית' הזדמנות לכתוב יצירה ולקרוא אותה בפני הכיתה. לאף אחד לא היה ממש מצב רוח אבל כולם עשו זאת על מנת שהשיעור לא יעבור למתכונת הרגילה.
זה היה יום יפה בשביל לכתוב סיפור, אבל לרובין היו קצת דברים אחרים בראש, לכן המלאכה הייתה קצת יותר מסובכת ממה שציפה. בהתחלה נשמעו רעשים כמו פטיטים של פיטפוטים, אבל אז הם הלכו והתמעטו כמעט לחלוטין כשהנערים נסחפו בסיפור שלהם בלי לומר מילה.
היו רק כמה וכמה סיפורים שהיה שווה לציין. אחד היה בידי מרקוס מיכנוב, ואותו שווה לציין בגלל שכל הסיפור שלו דיבר על ילד בכיתה בשם מרקוס שהיה קומוניסטי, ואיך אט אט הפך את הכיתה כולה לקומוניסטית כמוהו. בסיפור לא היו הרבה מוטיבים, והכתיבה קפצה מדבר לדבר. בסוף כשהמורה עזרה אומץ ןשאלה האם הוא קומיניסט, הוא אמר שלא וחזר לשבת איפה שישב.
סיפור נוסף שהיה שווה לציין, היה של ג'ון, רק בגלל שהוא התמקד ברובוטריקים ביונים ורשם כמה תיאורים מוצלחים של סרט פעולה. אחריו הגיע טום, שכתב סיפור המשיך לסיפור של ג'ון, והוסיף בו טאצ רומנטי קטן בסוף. יתכן כי ניסה למשוך תשומת לב מהמין הנשי, אך כיוון שקרא, בהתלהבות אם מותר לציין, שסאלאזאר סלינו התאהב ברובוט שלו ובסוף הקרב האחרון שלח לו נשיקה, לבנות היה קצת יותר קשה להביע יותר עניין מאשר טירדה.
גם הסיפור של הג'ינג'ית, שהוא לא בדיוק זוכר את שמה, היה מוצלח באיזו רמה. מה שרובין ניחש שקרה זה שהיא התחילה סיפור אהבה רגיל, אבל מהרגע שטום קרא את זה הוא הציע לה בתמימות להוסיף קצת עקשן לעניין וכך מהרגע, הרגיל לחלוטין, בו הילדה קוטפת למען הילד זר של פרחים בגינה, מתואר שהשמש נפלה אי שם לתוך הקוסמוס ושהפרחים האלה הסתברו להיות מקור האור היחידי בעולם. הילד דורש מהילדה את הפרחים שלו, היא מתלבטת, אך כשהיא מגלה שהיא יכולה להפוך בעזרתם לארנב ביוני היא לא מסכימה. נראה כי היא לא ידעה איך לסיים את זה, כי הסוף הוא שמפלצת גדולה ומרשימה שהצטרף אליו סרטוט דל מצידו של טום, בשם בטסי, שאלה אותם האם הפרחים הם בן אדם וכיוון שהיו עסוקים בויכוח, בלעה את שניהם עם הפרחים. הסוף 'והם חיו באושר ובעושר' קצת צרם לרובין במקצת, אך בסופו של דבר סבר כי זהו סיפור עם ערך מוסף גבוה ביותר.
הסיפור שלו,.בדרך כלל היה אמור לעסוק במגוון רחב של ירקות למיניהם. הכיתה כבר התכוננה לסתום אוזניים. אך מה שסיפר היה שונה בתחליט. בסיפור שלו סופר על עיתון בעל חיוך שאף אחד מגמדוני היער לא אהב לקרוא. החיוך הזה רדף את הגמדונים האלה, ולא נותר להם מה לעשות בנוגע לזה. לבסוף הם מכרו את נשמתם ועשו כישופים שיוציאן את החיוך מתוך הנייר. כשהחיוך התרומם הם האשימו אותו בעוד שהוא טען שלא חייך כלל. בסוף הסיפור מסופר כי החיוך אכל אותם כיוון שהם לא היו זהירים מספיק וקראו את העיתון מלכתחילה.
לאחר שהמורה שלחה מספר תלמידים לא קטן ליועצת בפינה, קבע להיפגש עם חבריו בביתו אחר הצהריים. היועצת שאלה אותו מה זה החיוך ולמה הוא כל כך נורא. בדקה אם יש לו סלידה מעיתונים או שמכריחים אותן לאכול יותר מדי. רובין הסתכל עליה בנוקשות והשיב "אני מבטיח שבפעם הבאה ארשום על ירק."

כשהגיעו לביתו אחר הצהריים, הוא ביקש מהם להיראות כמו אנשים מבוגרים. כל אחד הגיע עם קצת פריטים שהזכירו במקצת את ההורים שלהם אך לא בהכרח העידו על היותם אדם מבוגר.
רובין קשר סביב צווארו את העניבה שאבא שלו לבש בדרך כלל, ואמר שהם יוצאים לדרך. לא היה ברור לאף אחד עוד לאן, והעניין עוד נעשה מעורפל כשהגיעו לבניין באמצע העיר הגדולה, תעשיות הנייר על פי שם מוכר. 'פיינגלינג'.
"בואו." אמר להם, וכך הם נכנסו אחריו לתוך בניין קבלה בו ישבה אישה בלונדינית בשנות הארבעים לחייה, אך נראתה יותר צעירה מזה.
רובין הניח את ידו התובענית על הדלפק, ואמר שלחתול יש שמנת שמחכה על השולחן. רגע לפני שכולם הצטערו שבאו לשם הוא הוסיף
שהוא צריך לעשות עבודה על הגיבור שלו לעיתון התיכון ולכן הוא מעוניין לקבוע פגישה עם אדון פיינגלינג הנכבד. לאחר רגע ארוך שהמזכירה הסתכלה עליו, הוא אמר שהסוודר הסגול שלה מזכיר לו איזה שורש של ירק נהדר. במילים האלה פתחה האישה את קו הטלפון, לא ברור אם כי חששה לחייה או נפלה בקסמו של רובין שנתן רושם של איזה סוג של טבח עיתונאי- ואין ספק שגם היה נאה למדי לרושם הזה בכלל.
לאחר שדיברה במשך כמה דקות בטלפון והסבירה לאישה אחרת, סביר להניח, על מצבה, נשמע קול גברי בטלפון ואז ניתוק כעבור פחות מדקה.
האישה העיפה מבט מטריד בשיער הכתום עמוק של הנערה ואז חזרה להביט ברובין ברצינות המלאה. "אנחנו מלאים היום." אמרה, "אבל אם תועיל בטובך לחכות לשמונה בערב לאחרי שעות העבודה, הוא ישמח."
רובין העיף מבט בשעון שאין לו על פרק ידו, ולאחר שנראה מעט מובך אם כי עדיין בעל ביטחון רב, חזר ואמר פעמיים שיש להם פגישה
חשובה ולכן יחזרו בשעה בה נקבה.
הם יצאו מהבניין ונראה היה שג'ון עמד לקבל פיק ברכיים. הם פיצו אותו ואת עצמם עם גלידה ואז כשהביטו בזמן הרב שנותר, עד שהבינו שיש בעיה. יש בניהם נערה. הם עמדו והביטו בה בשקט. היא החמיצה פנים.
לבסוף נכנסו לאיזה בר קריוקי כשלא בדקו את הגילאים שלהם. האווירה בפאב הייתה וורודב ומגעילה ושני גברים התנשקו להם בצד. הם היו נראים יחסית רדומים עם המיץ פטל שהזמינו לעצמם כשלפתע נשמעו צלילים של כוכבים נופלים והנערה איתם צווחה. היא עלתה על הבמה הוורודה והחזיקה בכוח ברמקול. במהרה הם הבינו שהיה זה שיר פתיחה מסדרה של שנות השמונים בשם "אוטובוס הקסמים של בילביפם", אותו שרה להקה פמיניסטית מפורסמת שדגלה בזכויות האישה. או כך לפחות היא צעקה לעברם כשהשיר הסתיים.
היא לא שרה רע, אך משהו בכל התקרית הזו גרמה להם להרגיש כמו בטריפ רע. אחרי כמה סיבובים בו ביקשה שישמיעו את אותו השיר בלופים, טום צווח ועלה איתה לבמה. הם שרו את השיר בצהלה וטום אפילו הדגים את הצעדים המיוחדים שהוא למד מהקליפ של השיר הזה. הוא היה נועז מאוד, והג'ינג'ית צחקה, אך כשנאסף קהל מצומצם של אנשים מולם עלו עוד ועוד זמרים ורקדנים על הבמה להצטרף לחגיגה.
הם עדיין זמזמו את השיר כשישבו בחדר הקבלה הלבן. הדלת נפתחת. בחור גבוה בעל פאה נכנס.
פיינגלינג.
רובין, שהיה אמור לחוש מועקה וטרדה גדולה לראות את הבן אדם, הסתובב בסיבובים חינניים עד שהגיע בקלילות של רקדן לשבת על השולחן. חבריו הצולעים הגיעו לאחר מכן.
היה זה אירוע משונה. אירוע שבו שלושה נערים בני 17 נאלצו להתמודד עם הדבר היחידי שהפחיד אותם בעולם, כשמעולם לא הודו בזה. מבוגרים. ולא היה זה סתם מבוגר,.אלא מישהו מבןגר מספיק שיש לו כוח כאילו הוא מבוגר אפילו על כל שאר המבוגרים בעולם. הם הגיעו למקום הזה, עוקבים אחר מסעו של רובין, שהפך להיות במקרה החריג הזה קריזמטי ומנהיגם. והם הגיעו לשם בלי שום ידע, כוח, רצון או הבנה מה הם עושים שם. הבלבול הנורא, של האם הם אמורים להיות מפוחדים, בסיטואציה כל כך מרוממת, גרמה בנפשם לחץ ובהלה.
"אתה יודע למה אנחנו כאן," זימר רובין, "הלא כן- פיינגלינג?"
"באתם כדי לראיין אותי לדמות הגיבור בעיתון של ה-" אמר פיינגלינג ברוגע.
"אז אני רואה שהאישה לא עדכנה אותך בכל הפרטים שמה." חרץ רובין במבט בעל צער.
"על מה אתה מדבר?" ביקש פיינגלינג לדעת.
"אתה רק מרואיין כדי שנדע האם אתה מתאים לכתבה." חייך רובין בחיבה.
פיינגלינג זע באי נוחות, לא מבין למה שדווקא יבחרן בו להיות מועמד. מבין רבים, נראה כי לאחרים בלי עבר פלילי יש היתרון עליו. עד כה הוא הניח שמדובר על אנשים מוזרים שבודקים דבר. אך בכל זאת לא יכל לסרב לאפשרות משום מה שכמה נערים יכתבו עליו שהוא גיבורם.
"בסדר." ענה.
החביבות והחמימות של הצעיר שמולו הרתיעה אותו מעט.
"אז למה שנבחר בך?" רובין שאל ובשאלה הזו הצליח להביך את כל מי שישב לידו בסביבה.
"אני לא יודע." משך פיינגלינג בכתפיו בצניעות.
"מה הופך אותך למי שאתה?" רובין קם ונעמד על יד החלון בזווית לשולחן.
מהנקודת מבט הזו, רובין יוכל להיות מנכל לא רע זל חברה. אך כמובן במציאות אין באמת קשר בין זוויות עמידה ליכולות של מטכל.
"רצון לעשות טוב לסביבה." נדמה היה שתחת החיוך השליו של מר פיינגלינג נשברו כמעט מירוב
עוצמה. לא נראה היה שהבינו שמדובר בעוצמה של לא לפרוץ בצחוק. השלושה על הכיסאות נרתעו אחורה.
"וזה מה שגורם לך לתקתק?" המשיך רובין להתנהג כאילו למרות שאין זה המשרד שלו והוא בראיון רשות ידו על העליונה.
"תרצו לשתות משהו?" שאל פיינגלינג בנימוס, כדי לשבור את הריקוד שיצר לעצמו פיינגלינג.
"רק את המוח שלך." ענה.
"מה?" נרתע פיינגלינג אחורה.
"מה המעדן האהוב עלייך?" שאל.
פיינגלינג הסתכל לצדדים בחשש. "מעדן ריבה."
נראה היה כי סוף סוך רובין הצליח לסדוק את שלוותו.
"האם חסר לך דבר בחייך?" המשיך וצמצם את עיניו.
פיינגלינג המשיך להסתכל עמוק בתוך העיניים השחורות של הבן אדם.
"אפשר לומר."
"מה תעשה למען זה?" שאל אותו.
"קדימה, זה חשוב לפני תחילת המאמר." האיץ ואמר.
"הכל." האצבעות של פיינגלינג תיזזו על השולחן.
"למה?" שאל.
"מכיר את המעשיה עם העכביש ילד?" החזיר בשאלה ובחן לרגע את הפנים של רובין הקטן.
רובין הכיר.
"וזה הכל?" שאל.
"בטח." אזעיך פנים. "עכשיו למה שלא תקח לעצמיך סוכריה."

אין ספק שהיום הזה ירד לטימיון. הם הצליחו לעשות הכל מלבד מה שהם באמת התכוונו להצליח בו בסופו של דבר.
המעשיה על העכביש סיפרה על עכביש שרצה לחצות את הנהר. הוא ביקש מהקרפדע לתת לו טרמפ על הגב שלה אך זו חששה מעקיצה. לבסוף הוא הסביר לה שאם יעקוץ אותה שניהם יטבעו והיא נתנה לו לעלות לה על הגב. אחרי החצי הראשון של החציה היא הרגישה דקירה עזה בגב שלה וגילתה שהיא נעקצה. הם טבעו ביחד. הסיפור הזה נועד לספר שיש דברים שהם כמו שהם. יד של הטבע.
"ואתה מאמין בזה?" שאל ג'ון לאט ובלהט.
"ברור שלא." רובין זעק. "זו רק אמונה של בן אדם אחד. והאמונות שלו לא הולכות להוביל אותנו לשום מקום בשאלה למה הרשע קיים."
"אני עייפה." מלמלה אדומת השיער.
רובין הביט בה כאילו רק הרגע גילה שהיא שם.
"תזכירי לי איך קוראים לך?" שאל.
שלושת הנערים נעצרו במבטם על רובין בלי לומר מילה.
"קרי." ענתה אחרי כמה זמן.
רובין הנהן, והרביעיה נפרדו לדרכה.