המלחמה ברשע ( פרק 3 )

רובין וחבריו הלכו לביקור בספריה באותו היום. הם דפדפן בדפי ההיסטוריה וניסו ללמוד כמה שיותר על רוע ושחיתות.
"לא צריך לחפש את זה." מלמל ג'ון.
"זה נמצא גם כשלא מחפשים." הרים טום את גבותין באוויר.
הם דפדפו בדפים עבים עם סיפורים של אימפריות ומלכים. אין ספק שזה יהווה חומר טוב למשחקי המבוכים ודרקונים שנרשמו אליו לפני שבוע. תמיד למדו היסטוריה, אך מעולם לא נחשפו לחומר המעניין.
"אתה בטוח שמה שאנחנו מנסים לעשות באמת כרוך במלחמה ברשע?" שאלה הג'ינג'ית.
רובין הסתובב והביט בה.
"ומה אנחנו מנסים לעשות?" מלמל ג'ון מתחת לשפמו כמו חתול.
"מה שזה לא יהיה, זה חייב להיות כרוך ברשע, אחרת לא היינו נלחמים בזה." ענה להם.
"ולא היית חושב שזה יהיה דווקא קשור לאוכל רע? או מקולקל?" שאלה אותו.
הספר שהיה לה על השולחן היה כרוך בתחילת האנושות ובגזעים שלו.
רובין נזהר כמעט לא לגלגל עיניים. "ממתי מאוכל מקולקל יוצאים עדים שחורים בכלל?" שאל אותה תמוה, כמעט יוצא מכליו נוכח חוסר ההבנה שנגלת בפניו. איך יכול אדם בעל אי קיו גבוה משל ארנב לחשוב שמאוכל מקולקל נוהגים לצאת עדים שחורים ושטניים שלא גלויים לכל עין?
"ממתי בכלל יוצאים עדים שחורים." תהתה לעצמה.
"בדיוק." זעק. ידיו נעו קדימה כאילו היה המנצח של תזמורת שבדיוק הגיעה לשיאה.
"זו יכולה להיות תופעה רדיו אקטיבית." הציע ג'ון, מסרב להרפות מהעניין.
"תחשבו על זה רגע." קרא רובין וניגש לעמוד מולם. ידיו הונחו על שולחן הסיפריה והוא עבר להביט טוב
טוב לתוכן עמוק בעיניים. "אני מבקש את התשומת
לבכם בבקשה." וכל העיניים ננעצו בו. "בבקשה. ממתי דברים כאלה קורים? ממתי יוצאים עדים שחורין ממאכלים? ממתי ברוקולי הוא ירוק מדי?" שאל אותם והם התאמצו למצוא תשובה סבירה לשאלה הזו. "הרי, שדברים כאלה לא קורים ומעולם לא נועדו לקרות לאף אדם." פסק והשלושה הנהנו, "אז הרי איך זה יכול להיות הגיוני שזה קרה לנו? דווקא לנו?"
"משהו בסדר הקוסמי לא בסדר." הרים ג'ון את ידו.
"כוכב הצפון נבלע על ידי תולעת לקטית." הצטרף טום גם כן.
"זה מבחן קבלה לכת סודית." ניסתה הג'ינג'ית.
שני הבנים הביטו אחד בשני במבט שלא מאמין לדבריה, בודקים אם השני מבין מה הם מרגישים. הרעיון של כת סודית היה מגוחך.
"אם כבר אז כת זומבים סודית שחיה מתחת לאדמה." תיקן אותה טום, והוא וג'ון החליקו כיף אחד אל עבר השני על הרעיון שהוגש לשולחן שהצליחו לשפר.
"אני לא יודע." ענה רובין לאחר חשיבה מרובה. "אבל לא נראה שיש ביכולתינו לדעת. כשאני חושב על כל הדברים האלה, אני רואה רק דבר אחד שמשותף לכל האפשרויות שמוצבות מולי. מישהו יכול להגיד לי מה זה יהיה?"
"רשע." לאחר רגע של חשיבה מה רובין רוצה לשמוע ענו השניים יחדיו.
"זה עושה היגיון כשחושבים על זה." הוסיף ג'ון באיטיות. טום הנהן בראשו.
"אין ספק שרשע כרוך בזה." הנהן רובין בהסכמה.
"אני לא יכולה להתווכח עם זה." הנידה הג'ינג'ית בכתפיה.
"לפחות יש לנו רמז מול מה אנחנו מתמודדים." מלמל רובין בכובד ראש לעברה. "אבל זה יכול להיות כל סוג של רשע. או מקור כל הרשעת לכן אנחנו מחפשים."
וכך השניים טמנו את ראשם חזרה לתוך הספר, ורובין התהלך הלול ושוב כשהג'ינג'ית אמרה; "נראה כאילו הרשע התחיל משחר האנושות. הניסיון שלנו לשרוד."
השעה הייתה כבר שלוש וחצי אחרי הצהריים. שעון העץ הגדול מאחוריהם תקתק ללא צליל בעייפות. היה זה שעון ענק שרק המטוטלת שלו והמחוגים היו עשויים ממתכת. הוא היה נראה מסיבי ועתיק יותר מעץ יער שמן. הריח היה נקי לגמרי מאבק, ואורות הפלורסנט חדרו בצבעים משונים. האור בחוץ היה נעים ואט אט לא היה כל זכר לילדים בחוץ, מה שהיווה אזכרה לא נעימה שלא אכלו עוד צהריים.
"מה זאת אומרת?" הרגיש כאילו עלתה על משהו ומיהר לעמוד מאחוריה. האיורים נגלו לפניו של שבטים קדומים מסוג אדם.
"נהגנו להרוג שבטים אלו." ענתה לו, "עד שאף אחד לא נשאר מהם."
רובין השמיע צליל 'מממ' מוארך וחזר להתהלך במקום. היה זה חכם ללכת להתחלה של משהו.
"למה?" שאל אותה.
"מריבות על משאבים." ענתה לו.
"אולי החומר הוא שמשחיט אותנו." הציע טום.
"לא. בלי חומר לא היה מה להשחית." ענה לו, פן יתחילו להאמין בדברים כמו נשמה.
לאחר חשיבה של זמן מה הוסיף "חומר זו התשובה הכי פשטנית."
אט אט עגלי זיעה החלן להצתבר על עורפיהם. אין הם הבחינו בזמן או במקום בו הם נמצאים בו. להיות שרועים במבחן התגברות על הרשע, אפילו כשמדובר בצעד קטן למדי, הייתה משימה גדולה מדי בשבילהם. המעמסה כלל לא התאימה לגפיים הדקות והחלשות שהיו להם, וגם לא לשרירי הבטן שהפעילו את ראשם. היה זה מעשה מפחיד להתמודד עם כזה שד. שד בגודל של הר שלא יוכלו לגבור עליו.
הם פרשו הביתה יודעים שהם צריכים להיות אמיצים וזריזים בנושא. יודעים שאין סיכוי לאף אחד אחר לעשות עבןדה טובה כמוהם, אך בכל זאת זה הרגיש
כאילו הם לבד.

בדרך חזרה כשרובין עמד שוב ברכבת, הבחין הפעם הרבה יותר מהר בנערה שעלתה איתו גם. היא הרכינה את ראשה ועצמה את העיניים בשעה שהרכבת עברה וחלפה. בשעה הזו לא היו הרבה אנשים ברכבת. היא עמדה ליד הדלת הימנית ממנה עלו, עצמה את העיניים והרכינה ראשה. הוא ניגש אליה ללא בעיה.
"קרה משהו?" שאל אותה.
"אני קצת רגישה, זה הכל.""ענתה לו.
הוא המשיך לעמוד לידה כאילו לא יודע מה לומר. אחרי כמה רגעים החליט להתעלם מהתשובה שנתנה לו וחשב לשאול אותה; "איך קוראים לך?"
קולו היה רך, כאילו מפחד לפלס דרכו אל מרכז עצביה ולגרום ליותר לחץ. היא פקחה את עיניה. "קרי." ענתה לו.
"קרי." מזמז לעצמו כאילו היה זה פיזמון של שיר.
היא מצמצה. לאחר רגע הרכבת עצרה בתחנה שלה. היא ירדה ממנה בלי לומר מילה. הדלתות נסגרו, והרכבת המשיכה לסוע. כן, אין ספק שהיה זה רעיון טוב להכיר בשמה מאחר שהם הולכים להציל ביחד את העולם.

כשרובין הגיע הביתה הוא זרק את התיק על הריצפה ורצה לגשת למקרר כשלפתע אדם זר חלף על פניו. אדם זה היה נראה כמו האיש המתחלף תמיד במעבר חציה, רק יותר רחב. רובין רצה לדעת מה
הוא עושה שם אך במהרה האיש יצא דרך הדלת האחורית של הבית ורובין הניח שאיש זה נקרא על ידי הוריו כדי לעשות שם דבר מה.
הוא התקלח, החליף בגדים, לקח אשכול ענבים והתיישב מול המחשב. אין ספק, עכשיו ידע את זה, לא יוכלו לעשות את המשימה הזו לבד.
כשהלך לישון הוא תהה בדבר הרשע, האם זו חיה נוראית בעלת רגל אחת. איפה היא נמצאת ולמה היא מתגלית לעיתים כה קרובות אצל איזה אדם. האם יכול להיות שהיא שד שמשתלט לך על המוח, כמו מחלה? גורם חיצוני ושמימי, כמעין חיזר שאת גופו לא נוכח לתפוס לעולם? האם האדם בו השד נתפס סובל? האם מסוגל להרגיש מאושר? אולי הם הלכו רחוק מדי. אולי התשובה נמצאת בעיתון.
רגע לפני שנרדם עשה לעצמו תזכורת להתקשר לאיש של הקבלים כי הם לא עובדים טוב, ועשה כמה סרטוטי תוכניות על נייר ליום המחרת.