המלחמה ברשע ( פרק 10 )
האדם הזר נכנס לבית ונעמד מולם. לא היה זה רעיון טוב להחליט לפרוץ לבית כאשר אתה רואה שיושבים במקום בו מתוכננת הפריצה אנשים, וגם לא לבצע את זה בזמן שהם שם. עכשיו כשחושבים על זה, בכללי לא היה זה חכם לבוא בבגדים פשוטים ובלי מסיכה, מה הוא חןשב לעצמן?
הפנים האלה. משהו משך אותם בפנים האלה. פנים נאות ורזות שלא פוחדות לענות לאף אחד. עיניים שממוסגרות בריסים שחורים ארוכים, ובתוכן תהום אפלה.
האדם הזר הביט בהם, רובין כבא היה מוכן לנקוט באמצעי אלים, עד שלפתע אותו אדם השמיע צעקה. לא הייתה זו צעקה רגילה של הרתעה, אלא צעקה של פחד, הפתעה, חוסר אונים ומידות שונות של שמחה ועצב. הוא רץ אל פינת החדר והתייפח קלות על זרועו, לא מוכן עדיין להביט בהם.
איזה מן פושע, כך רובין חשב. פשוע מחןשב בעל רמה גבוהה של יכולות הטעיה ונוכלות.
המחשבה העלתה פרפרי הלם בגבו.
המחשבה לתחקר אותו אדם למען גילויים אמיתיים על רןע בזמן אמת, אפילו לא הצליחה לחצות לגמרי את קו המחשבה. היה זה מסך לבן שירד עליהם ועל
ראשיהם- מתמודדים עם הלא נודע, כמו מעין שיתוק
האיש המוזר המשיך לבכות. עתה זה נראה הרבה פחות כמו עצב והרבה יותר כמו אושר ופחד- אם כי עדיין היה מדובר בקןקטייל מבהיל. הם לא הזיזו ממנו את עיניהם כשרובין החליט לקחת כמה צעדים קדימה אליו. האיש שבכה ביקש בכל לשון של בקשה שלא התקרב, אבל במהרה ידו של רובין כבר הונחה לו על הגב. הוא רצה לבקש מהבחןר בטון הסמכותי והמאיים שאבא שלו תמיד היה משתמש בו לעזןב מיד את הבית.
כעבור כמה רגעים מלמל האדון "אינני מבין דבר." מעט רגוע יותר.מהוא נענעה בראשו. נדמה היה כאילו טעה לחשןב שהיד של רובין באה על מנת לנחם.
העיניים האדומות שנפקחו לרווחה בצורה מוגזמת ננעצו במרחב.
לרגע אחד היה נגמה כי לאף אחד מהאנשים בחדר לא היה מושג מה לעשות, עד שקרי דיברה.
"זו לא סיבה לפשוע." קרי ניענעה בראשה בסבלנות.
הבחור שהביט בה נראה כה משונה, כאילו חווה התקפת דה ז'ווה חזקה שטלטלה אותו. נדמה היה שאפילו לא שמע את המילים שיצאו מפיה. פיו נפתח. הוא נותר תמוהה.
טום נגש צעד אחד קדימה בהבעה מבינה. "לפעמים כשאני רוצה לאכול עוגיה מיותרת… אני פשוט אומר לעצמי לא."
הדוגמה הזו של טום גרמה לרובין להבין שככל הנראה לא חשב לבדוק עם חבריו האם יש לאיזשהו איש מהם מושג אמיתי מה זה רוע ופשע. דברים שלבטח לא קשורים לשום עוגיה.
האדון הביט בטום אף יותר מבוהל.
"ואתם?" פנה הבחןר לגון ורןבין. "לכם אין דבר מה לומר לי?"
לא היה נראה כי עברה לו מחשבה זדונית בראש שעה שדיבר.
רובין נענע בראשו לשלילה לא רואה מה כבר יש לו לומר.
"תחשוב על מי אתה ומה אתה רוצה לעשות." משך ג'ון בכתפיים.
"ואל תשכח לאכול ירקות." הוסיף לבסוף רובין.
הבחור גנח וצחק באותן הזמן. נראה היה שהכאב שחש מעט הוקל לו.
"ואל תעשה דבר מה רע." ביקשה קרעפי בתמימותה.
"למה שאעשה לכם דבר רע בכלל." מלמל לעצמו.
"אתה לא תצליח להטעות אותנו, אני מזהיר אותך." כיווץ רובין את אגרופו.
'אתה משוגע?" שאל הבחור בתימהון.
"בכל זאת, פרצת לשטח פרטי." ג'ון הזכיר, מעשה ברכות תוך כדי מחשבה את הזקן שאין לו.
"פרצתי?!" עתה הבחור היה נראה באמת נסער, כאילו דבר פגע בו ברמה האישית.
"אני מתחיל לחשוד כי אתה משוגע בעצמיך, אדוני." זעק רובין ממקומו.
קרי ניענעה בראשה בעוז לשלילה. "אתם לא רואים שהוא מבוהל יותר מארנב? צריך לעזור לו. אדון, נפלת?"
רובין שלח לה מבט מקפיא.
ההבעה של האדון החלה אט אט להיעשות משונה יותר ויותר יד כי היה נראה שהוא עומד לפצוח בצחוק מובך.
קרי השיבה לרובין מבט עז מצח. הבחור הביט
בשניים מבודר מחילופי המבטים. לאחר רגע רובין נעץ את אותו מבט בבחור, שנראה נפגע ומופתע עד מאוד מהלך הרוח התוקפני של רובין.
"אין זה יכול להיות. הרי למדתי…" הוסיף לומר בחרדה, "את משוואת האין סוף, אפילן מי שתומך ברעיונות משונים שכאלה, לא יכול לפתור ולומר כי בוודאות קיימת תשובה." הוא הביט חסר אונים למעלה וכאילו דיבר עם אלוהים, או השכן, זיקו פיו וידיו; "איך זה יתכן?'
באותו הרגע האסימון לכולם נפל.
"אני מבין." מלמל רובין. "מצאת את הפתח."
עיניו של האיש נראו כאילו לראשונה גילו את הקיום של רובין כבשר ודם.
גם אם הוא נכנס לעולם מקביל דרך החלון, כך תהה רובין, הכיצד הוא יכל בוודאות על השניה לקבוע כי מדובר ביקום מקביל? האם לא יכל לקחת בחשבון אופציות נוספות, שהתבלבל או שכל זה פשוט חלום מוזר? כלומר, מדוע הבין זו בצורה כה מידית? איזה פרט הסגיר? כיצד ידע? האם חשד בזה זמן רב קודם? הוא נראה מאוד מופתע. מה טיב האדם המוזר?
"אתם ידעתם את זה?" שאל אותם אדון אנטוני, מתכוון לפתח המופלא.
הנערים הנהנו.
"אני מבין." ידו האחת עלתה על סנטרו, רועדת לפרקים. "לעזאזל זה כל כך מוזר." הפתיר.
היה זה הגיוני מראש שידעו הנערים על הפתח. הם לא התנהגו כאילו הדבר מפתיע מדי- כך אדון אנטוני חשב.
"איך זה קרה?" התעניין רובין.
"חקרתי הודות הרשע. ואז החלטתי ברנדומליות שהחלון הוא רשע." השיב האיש.
"והאמנת בזה?" רובין שאל.
האיש הניד בראשו. "אכן הרגשה קצת משונה, לנוכח העובדה האקראית שזה היה נכון." ידיו שעלו על לחייו מחצו את פרצופו בפליאה; או שמא הרעיון שהוא עצמו לא באמת קיים כרגע עלה לראשו והןא רצה לבחוק אם הפניפ האלה שייכות לו או עשויות מגומי.
היה זה סתם מעשה קיצוני ומוזר מבחינתו, ושעמום מחוסר מעש, להביט אל החלון במבט צמא דם, לצרוח ולקפוץ לתוכו, בזמן שהיה באמצע חתיכת בצל לארוחת הצהריים. עיניו עדיין שרפו מעיקצוץ שבחתיכה.
משהו בצורה שבה האיש דיבר, בהגיוניות הבלתי מעורערת בקול שלו, גרמה לו לרובין אי נוחות, ואולי לחשוש. אך ממה? מה יכול להיות בקול של מישהו שיעורר דבר כזה? נוסף, האם האש מנסה לרמוז שכל זה, זה פשוט תקרית אחת גדולה של מזל מופלא, בגירסה המוזרה ביותר שלו?
"אז אני מבין שאתה שותף לפרשת העדים השחורים." פתח ג'ון מעורער, אחרי שהתיישבו כבא במקומותיהם סביב השולחן יחד עם הברנש.
"נכון." התפלא האיש, "כמה מוזר. איך זה יכול להיות… האם גם אתם שותפים במלחמה נגד הרשע?" שאל מופתע.
הם הנהנו. אדון אנטוני התכנס לכמה רגעים בתוך עצמו, מחבק את בירכיו ומשמיע צלילים מוזרים. ההתנהגות הזו הזכירה להם כמו דקירה חדה ברקה התנהגות של מישהו. אבל של מי?
אדון אנטוני התעורר אחר חייך אליהם במבט מתנצל. "סילחו לי, אני פשוט לא מצליח להבין את תוכניות היקום ומה לעזאזל אני עושה כאן. האם כל המצב המוזר נועד פשוט מאוד להכאיב לי?" עיניו התיישבו על טום לשניה אחת יותר מדי עת שדיבא אחר השפיל את עיניו אל הרצפה.
"אני לא מבין על מה אתה מדבר." השיב רובין.
"לא הכול תבין." הנהן לבסוף האדון.
"אני חושש לצערי כי איני מבין כלל." רובין הניד בראשו.
אדון אנטוני לטש בו מבט מוזר עד מאוד.
"האם אתה עובד בחקר… פתחים כאלו ליקומים מקבילים?" שאל טום מהוסס, בתקווה שדיבוריו הראשונים על משוואת האין סוף לא היו מלמולים של
אדם הוזה ומופתע.
"הייתי מעדיף לא לענות על זה, למען הסדר הטוב של היקום." השיב האיש, שוב נראה מתנצל. "אתם כמובן יכולים להבין, הרי הידע שלכם יכול להרוס את העתיד." קולו רעד במקצת כאשר ענה לטום,.כאילו היה בטום דבר מסוים שהרתיע, בדומה לפחד.
רובין קם. "על מה אתה מדבר, אישי הטוב? אנא,
עזור לנו להבין אותך." בעיניו השחורות והעמוקות היה שילוב של תחינה, פגיעות, ולהט רב.
האיש הזר אשר פגש היה מנומס מדי אדיב ורגיש לכן לא היה יכול רובין לדרוש ממנו דבר מה או לנסות לפעול בעורמה כנגדו. היה זה כמעט כמו לנסות לדבר עם עצמו, לאחר שהבין שלא בטוחממדובר בפושע מיומן.
האיש מצמץ מופתע, "על מה כל המהומה, הייתי מצפה ממך להבין." השיב. הרי אנטוני הטוב יודע שרובין אוהב להתעסק בסופן של וום גם בסדרים קוסמיים וגם בחלל.
רובין התיישב ביאוש במקומו. האם האיש הזה הוא סוג של באג, התהוות.של חידה שיצאה מיקום אחד אל יקום נוסף בדמות של בן אדם? או שמא רק באג משל עצמו. אין ספק שהכוח הרב של המציאות נחנת בעובדה שיש בכוחה לעלות על כל דמיון. או לפחות כל דמיון אנושי, שמוחם יכול לקלוט בתפיסה.
"ולגבי שאלתכם," הוסיף האדון, לפני שרובין הספיק לעלות עם דרך חדשה לשכנע אותו לומר מה בשם כל הרוחות קורא כאן, "כלומר, טיב השאלה." תיקן וסידר את העניבה, "הרי ברור שחורים ליקומים מקבילים אינם רלוונטים כלל." צחקק בקלילות מודאגת.
"למה הכוונה?" הפעם היה זה ג'ון שקם ממקומו. רגליו הזכירו לו עמודי חשמל שעובר בהם קצר, ועוד רגע כשיבינו דבר מה יהפכו לג'לי ןיקרסו לתוך הכיסא ליד השולחן.
נדמה היה שכולם עמדו עתה על מוקש. מוקד התשובה. שהחל לבעור באש מבקבוק תבערה. הבקבוק הזה היה שייך לאדון אנטוני. המוקש עומד להתפוצץ, עכשיו אחרי שעלו עליו.
"זהו לא פתח ליקום מקביל." צחק אדון אנטוני קלות.
כל העיניים ננעצן בו. הוא הפסיק לגחך מיד. עננים של פחד הגיחו לפרצופו. בשניה הזו השולחן התמלא במתח- בשניה בה אנטוני הבין כי אין הם מבינים עד הסוף את הסיטואציה, והם הבינו כי אולי תפיסתם מוטעית לחלוטין בנוגע למציאות שהאמינו שלוקחת זמן ומקום במקרה שלהם ממש.
"כלומר… אינכם יודעים?" הרגיש בזיעה מטפטפת ממצחו בין רגע אחד.
השתיקה המשיכה לנעוץ עוד ועוד מסמרים בלוח המתח, שהפך לכאב של ממש.
"זהו אינו פתח ליקום אחר. אלא ליקום הזה ממש." אדון אנטוני קם ותפס בכתפיו של רובין, מנענע אותו קלות. "אינך מזהה אותי?" כולו שהיה רווי חשש תפס עוצמה נוספת של דרשנות.
כשרובין הביט במערבולות השחורות בעיניו, לא יכל להאמין לתשובה שקפצה בראשו.
השלושה מאחוריו זינקו על רגליהם, מוכי אימה.
"מדובר במנהרה שחורה של זמן."
העיניים שרובין הביט בהן היו ללא כל ספק מיותר העיניים של עצמו. הלא לאדם הזה קוראים רובין אנטוני, והוא לא אחר מאשר גירסה מתקדמת יותר של רובין אנטוני הצעיר בזמן. ואם כך, לאדון חורחה לא קוראים חורחה כלל. וגם לא לאדון אוחנה. הם שיקרו להם. מאיזו סיבה?
הדופק של רובין הצעיר עלה עד לגבול לא ישוער. הוא הרגיש את הדם זורם ומקרצף כמו מפל נורא במעלי כלי הדם שלו. ליבו דפק בעוז כמו פטיש על מסמר, בקצב שגרם לו לתהות איך הוא עדיין עומד יציב על הרגליים, או האם משאבת לבו האמיתית הוחלפה באחת חדשה מטיטאניום וזהב. הוא עומד מול עצמו עכשיו. עצמו שיקר להם. והוא טעה, הם לא שותפים לעוד אנשים במסע הזה. מדובר רק בהם ועצמם.
תגובות (2)
אני חייב להגיד שחשבתי על האפשרות של אורח מהעתיד, אבל לא הייתי בטוח. את יוצרת בסיפור הזה הרגשה, מצד אחד שאי אפשר לדעת מה הדבר הבא שיקרה, ומצד שני שזה לא יהיה משהו סתמי (שטות אולי כן, אבל לא שטות סתמית). אהבתי את הדיון הקטן על אתיקה בפרק הקודם. לדעתי הייתה פה בסוף הפרק נקודת שיא, אבל גם נפילת מתח מסוימת (כי נחשף המיסתורין גם לגבי הפורץ וגם לגבי הזקנים), ולכן אולי כדאי בפרק הבא לחזור לזרוע בלב הקוראים מסתורין ובלבול.
זה הניסיון שלי במתן חוות דעת מושכלת, מקווה שאמרתי דברים נכונים ולא סתם שטויות.
כן כן אני מסכימה אתך. הייתי רוצה לדעת אם אני כותבת טוב מספיק בשביל לעניין ולסחוף ובאיזו מידה של זה. במידה ואתה הקורא שלי אני מעוניינת לשמוע מה זה גרם לך להרגיש והאם זה ריצה אותך. זה קצת סובייקטיבי מכדי להיות חוות דעת מקצועית אבל זו דיעה שאני מעוניינת בה פשוט מאוד כי שלך מעניינת אותי.