המלחמה: אפילוג

מישהו סחב אותי, זה כל מה שיכלתי להרגיש. עיניי היו עוד עצומות והחושים שלי עוד לא ממש התגבשו, אבל הרגשתי ידיים חזקיות מחזיקות אותי מעל לאדמה. ניסיתי לפקוח את עיניי ללא הצלחה, גרוני הרגיש כאילו מישהו הכניס נייר זכוכית פנימה. קול חנוק יצא חרישית מגרוני ומי שסחב אותי עצר במקומו והניח אותי על אדמה קרה, מכוסה שלג או טל.
"את… את כאן?" שאל קול חנוק של גבר שלא ממש זיהיתי, תחושה חמימה התפשטה בחזי. הרגשתי יד על פניי ואז כמה טיפות שנפלו על גרוני, האיש בכה.
"אהה…" עוד קול חנוק, הזזתי את ידי קלות והאיש תפס אותה.
"את חיה! אלוהים את חיה!" האיש בכה בקול רם עכשיו וחיבק אותי אליו, חוש הריח שלי זיהה משהו מעורב בין דמעות לזיעה. ועוד משהו… משהו מוכר… משהו שאני לא יכולה לשכוח.
ארנולד, זה היה ארנולד. הרגשתי את דמעותיי שלי על פניי, זולגות מטה לאדמה הקרה.
"היא חיה?" שאל קול נשי חמים שגם בו ניכר בכי.
"כן, היא חיה." ארנולד חיבק אותי ואני הצלחתי סוף סוף לפתוח את עפעפיי, היה לילה קר.
"בשם ישו הצלוב, התחרפנת?" שאלה קאסי ורצה אליי מחבקת אותי, צחוק חנוק יצא מגרוני.
"אני מנסה שלא, אבל חזרתי." אמרתי וארנולד התרחק ממני קצת והם עזרו לי לעמוד על רגליי הכואבות.
"את מתת, לא ראיתי את החיים שלך יותר." אמרה קאסי וניגבה את פניה מדמעות.
"קיבלתי מתנה," הבטתי לשמיים מלאי העננים הצמריריים ויכלתי להרגיש את הוריי מביטים בי מלמעלה "המתנה הכי טובה שיש. קיבלתי הזדמנות שנייה איתך ארנולד, להיות מי שאני איתך לנצח." הראתי לו את הנוצה והוא חייך וניגב את פניו עם שרוול המדים שלו.
"אני כל כך שמח, אני…" הוא רץ אליי והפיל אותי בחיבוק על הדשא מכוסה הטל, בקרחת היער לא היו עוד אנשים חוץ ממני ארנולד וקאסי.
"איפה השאר?" שאלתי.
"קטיה החזירה את כולם לבסיס לפי בקשתי, רצינו לקבור אותך ביער הזה. ליד נהר או נחל, איפה שאת אוהבת לנוח. חשבתי שזה רק הגיוני שהמנוחה הנצחית שלך תהיה שם, איפה שתמיד אהבת להיות." ההסבר העלה דמעות בעיניי שוב.
"עכשיו אני כאן, בואו נחזור לבסיס." אמרתי והם הינהנו בשקט.

%כעבור 10 שנים%
"הם כאן, אני הולך לפתוח להם את הדלת." קרא ארנולד מסלון הבית שלנו, האחרונים להגיע תמיד היו לורה ואנדרו.
"תמיד מאחרים נכון." שאלתי את לונה, התינוקת הקטנה שלנו. עיניה היו כחולות וצלולות ושיערה חום בהיר, היא שכבה בעריסה שלה. הרמתי אותה על ידיי והבאתי אותה יחד איתי לסלון, קאסי ישבה ליד שון שהניח את ידו על כתפה. פיטר ואפריל עמדו ליד החלון והביטו החוצה לחצר האחורית, ראשה של אפריל היה מונח את כתפו של פיטר.
"אתם תשימו שם נדנדה נכון?" שאלה אפריל והסתובה אליי, כבר היה ניכר עליה שהיא בהריון.
"כן, כשהיא תהיה גדולה מספיק. היא רק בת חודשיים, יש לנו עוד זמן לזה." אפריל באה וביקשה להחזיק את לונה, בשבוע שהם התארחו אצלנו היא ממש נקשרה אליה.
"דיברתי עם אחד מהמכשפים שהיו אצלנו בבסיס בזמן המלחמה, הוא סיפר לי שהוא הכיר את סבתא רבה רבה רבה שלי. את יודעת מה הוא אמר לי?" שאלה והביטה על לונה ואז הרימה את מבטה אליי.
"מה הוא אמר?" שאלה לורה כשנכנסה וברגע שראתה את לונה חיוך עצום עלה על שפתיה,קצוות הניבים שלה נצצו.
"שאנחנו קרובות משפחה, מסתבר שהיא הייתה אחותה של סבתא רבה רבה רבה של איזבל." לורה לקחה את לונה מידיה של אפריל ואני רצתי לחבק אותה.
"עכשיו שכולם כאן אפשר להתחיל בארוחה איזי? אני גווע!" אמר ארנולד וכולם צחקו.
"בטח," אמרתי והלכתי לנשק אותו, הוא חייך וחיבק אותי חזק. "קדימה! זה לא מנות קרב." כולם צחקו והתקדמנו לעבר שולחן האוכל.