המלחמה הגדולה-חלק כ"א

עברו כמה שבועות מאז שחזה המלך באוריינטל נבגדת מכל הכיוונים,ולמען האמת? זה השפיע עליו.
פעמים רבות הקיץ משנתו באמצע הלילה,שטוף זיעה,מסיוט כזה או אחר.
המתכונת הייתה זהה,בכל סיוט מישהו בגד בו.לעיתים היו אלה בגידות אמיתיות (הוא נבגד הרבה בחייו) ולעיתים רק הזיות פרי מוחו הקודח.
לילה אחד,התעורר המלך בבהלה,לאחר שחלם שהולגר מכה בו בגרזן.
אף על פי שידע שהיה זה חלום,הרגיש המלך כאבים עצומים בצלעותיו,וחשב שהוא עומד למות.
לאחר שהסדיר את נשימתו והבין שלא יעזוב את העולם הזה מהר כל כך,הרשה לעצמו להתיישב במיטה ולהתנשף כמטורף.
הוא קם ממיטתו כהרף עין ולבש חלוק,תוך כדי כך הסתובב בחדר במעגלים ומלמל דברים לעצמו.
"טיפש,"הייתה אומרת המלכה."למה אתה רועד כמו ילד קטן?"
"תשתקי!"גער בה במחשבותיו."אין לך מושג איך היו החיים שלי!".מפלצת…
המלך אחז בפניו והחדיר אליו את ציפורניו הארוכות,עד שדם זב מהן.
"די!"צעק,הוא ניפץ בכוח כיסא עשוי עץ.המלכה זעה בשנתה אך לא התעוררה.
הוא סירק את שיערו הארוך כשיער אישה בציפורניו הארוכות,דמויות הטפרים,והרהר במלכתו.
"מה היא יכולה להבין?"תהה.היא הייתה בת יחידה לאב עשיר,לא היו לה אחים להסתבך איתם.
גם למלך לא היו.כל אחיו היו קבורים באדמה.מפלצת…
הוא מיהר ונכנס אל חדר ההלבשה המלכותי,שאת הקיר שמול דלתו כיסתה מראה ענקית מהרצפה עד התקרה,שגימדה את המתבונן בה.
הוא סירק את שיערו במסרק הזהב והביט אל האיש שנשקף אליו במראה.נער צעיר ויפה,שעיניו הזהובות כעיני זאב,רושפות אש גיהנום.מפלצת…
הוא ניסה לאסוף את שיערו ולתחוב לתוך הפקעת את הכתר שלו,אך שיערו היה מבולגן מאוד,קווצותיו נפלו על פניו והכתר צנח על הרצפה בקול "קלאנק" מתכתי.
"אוקיי שיער! נמאסת עליי!"הוא הרים את הסכין הכסוף מהשידה וחתך את השיער שכיסה את פניו,חתך בקו עקום מאוד,וכעת עין אחת הייתה גלויה והעין השנייה הביטה מבין קווצות השיער השחור החתוכות.מפלצת…
"אוי בן שלי,תמיד היה לך את השיער הכי יפה במשפחה."אמר קול נשי מאחוריו.
"מה?"סקיילו הסתובב והביט בפניה היפות של אמו,אותן פנים שלא השתנו ולא במעט מאותו היום שבו עזבה אותו,לפני שנים."מה את עושה כאן?"
"לא הייתי מפספסת את יום הולדתו של הבן הבכור שלי,אחרי כל כך הרבה שנים שהחמצתי אותו."חייכה אמו.
"אל תעמידי פנים שאת גאה בי כל כך! שנינו יודעים מה את חושבת עליי,את חושבת שאני מפלצת."
"אני חושבת שאתה מבולבל ופגוע.אתה מפחד,בעוד שתמיד השתמשת בפחד כדי לשלוט באנשים.כמו שעשית לאחיך ראיון,וואנג וברייב,וכמו שאתה עושה היום לאשתך ולבת שלך."
"איזו ברירה כבר יש לי?! רק מטומטמים נותנים אמון! פחד הוא הדרך היחידה לאנשים כמוני,לאנשים כמוני…אפילו את מפחדת ממני!"להבת אש התלקחה בכף ידו.
"זה לא נכון סקיילו,ואני לא היחידה שלא מפחדת.אתה מבולבל,כי יש מישהי עכשיו,שאתה מחבב,ושמחבבת אותך בזכות מי שאתה,שלא פוחדת ממך."
סקיילו ידע שהיא דיברה על אוריינטל."את טועה! היא לא אוהבת אותי! היא שונאת אותי! כמו שכולם שונאים אותי! כמו שאת שונאת אותי!"
"לא סקיילו,אני אוהבת אותך,מאוד."
המלך אגרפיו את ידו,שפתיו רעדו ודמעות חרשו את לחייו.הוא זרק את הסכין על המראה וניפץ אותה לרסיסים,עם השתקפותו נעלם גם קולה של אמו.
הוא התיישב בפינת החדר,רגליו משוכות מתחת לגלימתו ושיערו מכסה את פניו.מפלצת…
לא היה לו איש בעולם,והוא ידע את זה.המלכה שלו…הרי הוא לא התחתן איתה מרצון או מאהבה,יום אחד היא פשוט הופיעה בחצר המלכות,ונאמר לו שזו האישה שאיתה יתחתן ואיתה יחיה לנצח,והוא נאלץ לקבל את זה.אולי הוא חיבב את אוריינטל,אבל יותר מכך הוא קינא בה.היא לא הייתה כבולה לשום מקום,חופשיה כמו משב רוח,אף אחד לא קשר אותה,אף אחד לא הכריח אותה לעשות דבר שלא רצתה.הוא מלך,הוא חייב לעשות מה שכולם רוצים,אבל מה עם מה שהוא רוצה?
ופתאום,עין הרוחות שלו נפקחה מעצמה.הוא ידע שהיא נפקחה כי קור נעים התפשט באיבריו,אותו קור שחווה כשהנסיכה פקחה את עין הרוחות שלו.
הוא הרכין את ראשו והרגיש דמעות זולגות על לחייו,וכעבור רגע,הוא כבר לא היה שם.

אוריינטל השתעשעה בהורדת שלג באולם הראשי שלה,והייתה לבדה.
היא לא הייתה רגילה לביקורים,ולכן גם נבהלה כשראתה את המלך.לאחר רגע נבהלה ממראהו,שיערו סתור וגזור,עיניו אדומות מבכי והוא אפילו לא עטה כתר.
"אני יודע שאמרתי שלא אבוא יותר אבל בבקשה תביני לא נשאר לי-"
אוריינטל כרכה את זרועותיה הארוכות סביבו וחיבקה אותו,ברגע שנגעה בו נעצר שטף המילים הסתמי.היא ליטפה את לחייו בידיה וחייכה אליו."תירגע,אני שמחה שבאת."
"אז את יכולה לעזור לי?"
"כמובן כמובן,בוא שב."
"איפה?"האולם היה ריק לחלוטין.
אוריינטל יצרה כמה תנועות עדינות בידיה והעלתה מן הקרח שולחן ושני כיסאות,היא התיישבה באחד והמלך התיישב באחר.
"אתה נראה נורא."אמרה מיד.
"כן גם את נראית זוועה."ענה המלך בציניות האופיינית.
אוריינטל חייכה."מה הפלא שאתה מתלונן שאף אחד לא אוהב אותך."
"איך את…"
"אני יודעת לקרוא מחשבות,אבל רק קצת."
"אז אני צריך לספר לך למה אני כאן?"
"אני אשמח לשמוע."
והוא סיפר לה.אוריינטל הקשיבה היטב.
"תרשה לי לצטט אותך,יש אנשים שהמזל רודף אחריהם,ויש אנשים שיש להם מזל שהם מצליחים לברוח מכל מה שרודף אחריהם,נכון?"
המלך הסמיק במבוכה למשמע דבריו שלו,שאמר לא פעם לנסיכה הצעירה.
"ואתה טוען שאין לך מזל,נכון?"
הוא הנהן ולא אמר דבר.
"לפני הרבה מאוד זמן,גם אני אמרתי שאין לי מזל.עד שהגעתי לכאן,והבנתי שאני לא צריכה מזל.שמה שאני באמת צריכה,וגם אתה צריך,זה לזכור שאתה צריך לדעת להילחם ולהיאבק על מה שמגיע לך,שזה מה שמחזק אותנו,זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו."
"איך אני נאבק באויב שלא רוצה להילחם בי? איך אני נאבק בעצמי?"
אוריינטל הנדה בראשה."לפתור חלומות אני עוד לא יודעת,אבל אני יודעת שאתה יכול,אתה נורא מוכשר."היא הסיטה את שיערו השחור מעיניו וחייכה אליו.