המלאך שעלה באש- פרק 4

פרק 4: סיירוס קלר
נקודת מבט ג'ייק
"נו איך עברו עליך החיים לאחר שהשלכת אותי לכלא על טבעי?" שאלה אנג'ל, שוב בקולה המעודן. התעופפנו מעל העיר השלמה בחיפוש אחר סיירוס קלר, הבטתי בה לכמה שניות.
נזכרתי איך גרמתי לכך שהיא תיכנס לשם, אבל זה היה מוצדק. –"זה הגיע לך, את ניסית להפוך אותי למשהו שאני מתנגד להיות." הסברתי לה, היא פלטה נחירה
"תעשה לי טובה, שהיית איתי, התחננת שאני אעזור לך להפוך למלאך רצחני שאני אעזור לך לאבד את השפיות שלך." היא צחקה בין דבריה,
נעצרתי מלהמשיך לעוף, פשוט נשארתי באוויר בעוד שכנפיי העולות באש סוחבות אותי.
"למה את עוזרת לי? הרי את אמרת את זה בעצמך, אני זרקתי אותך לכלא על טבעי שאין לי שום מושג איך ברחת ממנו." אמרתי וטיפה הגברתי את קולי.
"יש לי שתי סיבות, אחת היא שאתה איימת עליי וחנקת אותי למוות כמעט שאני אעזור לך," היא אמרה ופלטה צחקוק קטנטן, "ואני רוצה לסגור מעגל. איתך." היא אמרה ונעצרה גם,
"אין לי מה לסגור איתך." אמרתי באכזריות,
"תן לי לעזור לך למצוא את סיירוס," אמרה וקטעתי אותה,
"ואז מה?" היא פלטה נחירה, רוח קרירה עברה בדיוק וגרמה לעורי לסמור. "ואז כשנמצא אותו, אתה תיתן לי את מה שאני מחכה לו זמן כה רב." הבטתי בה בתהייה היא התקרבה אליי עם כנפיה
"אתה תיתן לי להרוג אותו."

נחתנו במשרד הרשמי של מוסד החיסול, המוסד נבנה על ידי סבי;ארתור ג'ייקוב מונטראגס, קיבלתי את שמי לפי השם השני שלו. המוסד נועד כדי לתת לכל המלאכים אפשרות שנייה, אפשרות רצחנית. אתה ממלא את הפרטים על הבן אדם אותו אתה רוצה לחסל , אני יודע דיי קריפי, והם מעבירים לך מיקום מדויק של איפה הוא נמצא. אני יודע זה אומר שכולנו פה בסכנה אבל למזלי אני הצלחתי למחוק את עצמי מהרשימות האלה.
"זוכר את הפעם הקודמת שהיינו פה?" לחשה לי, גלגלתי את עיניי. מנסה לא להיזכר.
"אם תמשיכי להזכיר לי אותה אני ארגיש עוד יותר בלחץ." לחשתי לה בעצבנות, היא צחקה והגענו לדלפק. שם חיכה אדם עם לבוש שחור, עורו היה לבנבן ועיניו היו ירוקות בהירות. הוא הניח את ידיו מאחוריי גבו וקד קידה לעברנו.
"שמי מייג'ור מגניפקייד, אני אנדרואיד מספר 20345, איך אוכל לעזור לכם?" קולו היה דיי מתכתי, קריר. "אנחנו מחפשים את סיירוס קלר." אמרתי לו והגברתי את קולי מעט, עיניו היו שקופות וראיתי את השתקפותי שם. נער עם עיניים כחלחלות ושיער חום מגולח בצדדים עם מעט נמשים ושיניים לבנות נחשף מולי, זה היה אני. הייתי דיי שרירי והחולצה הלמה אותי מאוד.
"מחפש ברשימת הנתונים." אמר, חיכינו מספר שניות ואז הוא אמר
"לא נמצא שום אדם הקרוי סיירוס קלר, האם.." ישר התעצבנתי ורקעתי את רגלי בקרקע, -"הוא מחק את עצמו מן הרשימות כמו שאתה עשית." היא לחשה,
"אדוני?" אמר מייג'ור, "אני לא רואה שום רישומים שלך במערכת שלנו האם תוכל בטובך לבוא איתי?" שאל, ליבי החסיר פעימה.
מיד ללא שום התחרטות הנחתי את ידי על ראשו והתכתי את עורו ממנו, ראש ממתכת נחשף מולי ושרפתי גם אותו, מיד כול הסוכנים של המוסד והאנדרואידים כיוונו עליי את נשקם. נתתי מהלומה חזקה של אש ומיד פרשתי את כנפיי. הבטתי לדלת הראשית, אדם עם שיער שחור חלק וקצר עיניים בצבע כחול בהיר על קו התכלת וגוף שרירי ושזוף הופיע שם, הוא פרש את כנפיו והם היו שחורות כלילה. הוא הבין שאני קלטתי אותו עם מבטי אז מיד הוא חייך לעברי שיניו היו מחודדות והיו כניבים
"זה הוא!" קראה אנג'ל. מיד התעופפתי לעברו, מבלי לבדוק אפילו מה הולך שם, התנגשתי בבטנו והתעופפנו שנינו בעודנו מכים אחד את השני.
"אתה הרגת את המשפחה שלי," אמרתי והתחלתי לחנוק אותו. הוא זקף את רגליו בתנופה ונהדפתי לצד, הוא התעופף במהירות לעברי והכה בי עם אגרופו בפניי, ראשי נשמט לאחור.
נענעתי את ראשי פעמיים והוא נעלם, לפחות כך חשבתי. הוא הופיע מאחוריי וניסה לאחוז בכנפיי.
מיד קול תסיסה נשמע מידיו, הם נכוו בגלל האש של כנפיי לא חשבתי אפילו לא לשנייה, מיד הסתובבתי לקחתי תנופה ואחזתי בבטנו גורר אותו על לכביש במהירות, ראשו נגרר על הכביש במהירות. דם ניתז לכל עבר והוא צעק מכאב, לא הצלחתי לראות את פרצופו הסופי בכלל המהירות והדם שהיה שם, לאחר כמה שניות שריחמתי עליו השלכתי אותו לעבר מכונית שחנתה שם. היינו באמצע כביש ראשי, ההבדל בין כביש ראשי של עולם המלאכים לעולם שלכם, בני התמותה, הוא שאנחנו לא זקוקים בכלל לכביש, זה יותר שביל ארוך שאפשר ללכת עליו אם לא רוצים להשתמש בכנפיים שלנו.
הבטתי בו, פרצופו היה מגואל בדם ובפצעים סגולים, חולצתו כמעט ונקרעה לשני חתיכות עיניו רצו להיסגר ועורו נהיה חיוור יחסית מהדם שהוא איבד, אבל עדיין הוא חייך.
הפצעים שלו החל לרטוט ולהתקרב אחד לשני, הדם שירד מן הפצעים פשוט נבלע, פשוט כמשמעו, חזרה אל הפצע ונשארו רק כמה צלקות לבנות דקיקות וחיוורות. הוא הוציא ממחטה לבנה מכיסו וניגב את שאר הדם שפשוט ניתז על פניו מהמכות שהוא חטף.
הוא החל לצחוק,
"מה מצחיק אותך בדיוק?" כיווצתי את אצבעותיי לאגרוף כמוץ ניסיתי לרסן את עצמי מלתקוף אותו שוב.
"אתה בוטח בנחש, הנחש רצח את הורייך. לא אני." הוא ענה ופניו הרצינו,
"הנחש?" שאלתי, הוא פלט נחירה.
"כשתמצא את הנחש, תדאג שהוא יחוסל. הורייך ביקשו ממני להעביר לך את המסר הזה." הוסיף, הדמעות עמדו על עיניי גרוני היה לחש ויבש.
"תן לי לחסל אותו." אמרה אנג'ל והתקרבה לסיירוס, הוא לא נרתע כלל. "אל תשכח את המסר!" קרא ומיד התעופף במהירות ונעלם כלא היה. "לא!" קראה אנג'ל בכעס,
"הוא נעלם." רטנה,אבל המוח שלי היה עסוק רק בהוריי. מאיפה הם הכירו אותו? איך לעזאזל הם מתו?
ומי זה נחש?