המלאך שעלה באש (השם החד של הסיפור שלי ) – פרק 1

פרק 1: חופשיות
התעלפתי שוב מכמויות הדם שאיבדתי, עיניי כבר העדיפו להישאר עצומות אבל כל פעם הם נפקחו כאשר הרגישו טיפת דם נופלת על עורפי. איבדתי את התחושה כבר בידיי, גופי התרגל כבר להיות תלוי ורגליי כבר שכחו מה ההרגשה של לגעת בקרקע.
שמעתי נקישות מאחוריי, לא יכולתי להביט לאחור כדי להבין מאיפה הנקישות נגרמו אבל ידעתי שהולך שם משהו. "חשבת כבר לאבד את השפיות שלך, חשבת כבר לוותר ולתת לו להשתלט עליך?" שמעתי קול דיי צווחני, הוא היה דיי צרוד וזיהיתי שמי אמר את זה היה בן. "לעולם לא.." לחשתי,
"אתה תמשיך לחוש כאב, אתה תמשיך לסבול." הוא אמר, נדתי בראשי בשארית כוחותיי, "אני מעדיף לסבול מאשר לתת לעולם להיחרב." ניסיתי לצמצם כמה שיותר מילים אבל לא יכולתי, גרוני היה לח וידיי כבר זעקו לשחרור.
"למה שלא תסתובב?" שאלתי חלושות –"שאוכל לראות את הפנים של היצור שאני עומד לחסל בקרוב." הוא צחק צחוק מחניק. שמעתי את הפגיון שאני כמעט בטוח שהוא אחז בו נשלף וכבר הבנתי שאני אחוש בקרוב כאב נוסף. לקחתי נשימה עמוקה ושאפתי, עשן לבן יצא מפי מרוב הקור.
לפתע הרגשתי את אותו כאב שידעתי שיגיע, הוא נעץ בחוזקה את הלהב בגבי ושלף אותו, צעקתי מרוב כאב. הוא העביר את הלהב שכבר דיי מגואלת בדמי לפי דעתי מכתפי הימינית עד למותן השמאלי שלי והוא השליך את הפגיון על הרצפה, הפגיון החליק ממש מתחת לרגליי.
"בהצלחה עם החיסול שלי." הוא אמר ופלט את אותו צחוק מחניק שוב והלך. הבטתי לרצפה משתדל שלא להתעלף שוב. להב הפגיון היה שחור והניצב היה אפור כהה, היה מצויר על הלהב פרצוף של נחש. כפות רגליי היו דיי שחורות, על הציפורן של אגודלי התייבש כבר טיפת דם שנפלה ממזמן וניסית להפעיל את רגלי, מתחתי את רגליי בכאב, משתדל שלא לצעוק כדי שלא יבדקו שאני מנסה לתפוס את הסכין, האגודל שלי הצליח לגעת בניצב של הפגיון, אבל הייתי צריך למתוח את רגליי עוד יותר על מנת ששניהם יצליחו להרים אותו. התמתחתי עד כמה שיכולתי והצלחתי לאחוז בניצב הקפוא עם שתי אגודליי, שאר האצבעות תמחו שהפגיון לא ייפול. עכשיו היה הרגע שלי, אם אני אפספס אני לא אצליח לקבל הזדמנות כזו שוב. לקחתי תנופה בשארית כוחותיי, ליבי החסיר פעימה ואז השלכתי את הפגיון לכיוון הקיר אליו הייתי קשור, הלהב ננעץ ממש קרוב לידיי. לא מה שקיוויתי שיקרה, רציתי שהלהב יחתוך את החבל שעליו ידיי קשורות ואני אשתחרר. אבל עכשיו אני אאלץ לחתוך את החבל בעצמי, עם הידיים שבקושי פועלות.
'אתה יכול ג'ייק, אתה מסוגל.'
התרכזתי, מנסה להזיז כמה שיותר את אצבעותיי, הבטתי לכיוון מעלה, האצבע הימינית שלי החלה נוע ואחריה שאר האצבעות, באיטיות. החבל שרט את מפרק ידי וניסה לגרום לי לשכוח מלגעת בניצב. אבל לא יכולתי. זה היה הסיכוי היחידי שלי, האצבעות הצליחו לגעת בכמה שניות בניצב ואז התנתקו, לא יכולתי לגעת בהם שאני רק תלוי. אז החלטתי לעשות משהו מטורף.
התחלתי להתנדנד מצד לצד, בעוד שהחבל ממשיך לחתוך את מפרק כף ידי, אם לא אפעל בקרוב הוא ינתק את כפות ידיי מגופי. הם הצליחו לאחוז בניצב ולשלוף אותו. עכשיו היה הרגע החשוב ביותר בחיי, התחלתי לחתוך את החבל עם כף ידי הימינית, השמאלית מתחה את החבל, הוא החל להיקרע לאט לאט והתחלתי להגביר את מהירותי, החבל המשיך להיקרע ונשאר לי רק עוד חתיכה אחת ואני משוחרר אבל אז הוא נכנס.
"באמת חשבת שאני טיפש?!" הוא צעק, הוא התקדם ושמעתי את פסיעותיו.
הוא הביט בי, עיניו היו שחורות ושיניו היו מחודדות, היה לו שיער שחור ארוך ועורו היה לבן כקרח הוא לבש חולצת טריקו שחורה דקה ומכנסיי ג'ינס אפורים דהויים. הוא התקרב אליי, ידעתי שאם אני לא פועל במהירות אני אמצא את עצמי סובל שוב אז החלטת לעשות מעשה מטופש, השלכתי את הפגיון לעבר הקרח הדק שחסם מקרני האור להיכנס לחדר הקפוא שבו הייתי תלוי,הלהב ננעץ בקרח.
"טיפש!" הוא פלט נחירה, הלהב הצליח לזוז מעט וקרן אור פגעה בלהב שפגע בגופי. "לא!!" צעק הסוהר, הקרן חיממה אותי, וחום נותן לי כוח. ידיי כבר לא כאבו עוד, לא זלג מהם עוד דם והם חזרו לצבעם, הרגשתי איך הפצעים בגבי נרפאים והופכים לצלקות קטנות וחיוורות, ועכשיו היה לי כוח להילחם בהם,
הורדתי את כפות ידיי במהירות והחבל נקרע, נחתי על הרצפה הקפואה אבל החום בגופי כבר נשאר לתמיד. החיילים שנכנסו איתו היו לבושים באותם חליפות ללא שרוולים, היה מוטבע על כתפם האות C ועיניהם היו לבנות, עורם היה כחול בהיר והיה לשניהם תספורת מגולחת היה נראה כי הם אחים תאומים.
שניהם התנפלו עליי אבל הצלחתי להתחמק מאחד ולבעוט בבטנו של השני. לא הצלחתי להבדיל מי זה מי, אבל זה לא היה חשוב כבר, זינקתי אל האוויר ונעזרתי בחבל שנישאר כדי להתלות על כתפו של השומר השני, שברתי את מפרקתו וזינקתי מיד אל פניו של השומר הראשון הכתי את פניו עם אגרוף אחד בלחי וראשו נשמט לצד כל כך חזק שראשו פשוט נתלש מהמקום והדם ניתז על הרצפה הקפואה.
"ועכשיו…" לקחתי נשימה עמוקה, "אתה." הוא הלך לאחור אבל נתקע בקיר הקפוא, הכתי את פניו עם אגרופיי מספר פעמים ואז בשליפה אחת קטנה של הפגיון מן הקרח הדק שאר הקרח התנפץ ויכולתי לעבור דרך החור שנוצר שם. אבל לא לפני הנקמה שלי.
אחזתי בחולצתו והרמתי אותו לכיוון החבל הקרוע, לקחתי את החבל שכבר נקרע והיה זרוק על הרצפה ושרפתי אותו בעזרת כוחי, הוא עלה באש אבל עדיין נשאר אותו חבל הוא לא נכלה.
ליפפתי את החבל סביב ידיו בחוזקה עד שירד לו דם, הוא לא יחל להתנגד, הוא רק זעק בחוזקה, הרמתי את את החבל השרוף והצמדתי אותו לחבל הקרוע, הם נצמדו שוב ושניהם עלו באש, בעודו ממשיך לזעוק צעדתי לעבר החור שיצרתי וזינקתי לעברו, הרבה זמן לא הבטתי בשמש, היא הפכה אותי חזק כל כך.
נשענתי לצד ונתתי לעצמי ליפול, נפלתי מבניין רב קומות ואז הם נחשפו, זוג של כנפיים העולות באש. הבטתי בהם, האש הייתה אדמדמה כתומה עם שילוב של צהוב והם הרימו את משקל גופי, סוף סוף אני חופשי.
סוף כל סוף אני יכול להתחיל בחיפושים שלי,
אחריה.