המלאך גבריאל חלום או מציאות

פרק 6 – שלושים של אבא
בכיתה, כשאביטל הייתה בטוחה שאף אחד לא ראה אותה. היא כתבה בדף את המילה הראשונה שעלתה במוחה: אבא. מילה קטנה אבל שמסמלת בשבילה המון. עברו עליה שבועות לא קלים שהביאו אותה להבנה שלכל דבר שקרה לה , אם זה דבר טוב או רע, יש סיבה למה זה קורה. כשאחותה פרח נכנסה לכיתה היא הפסיקה לכתוב והיא החביאה את הדף בתוך ילקוט.
" שלום , אחותי היקרה! את יכולה לשתף אותי במה שאת כותבת? את יודעת שהיום זה השלושים של אבא? " אמרה פרח בנימה הססנית. היא חייכה אליה חיוך עצוב.
" כן , אני יודעת. קשה לי היום. גם הידיעה שכל יום שעובר אני מתגעגעת אליו יותר. הוא חסר לי." אמרה אביטל ברגש.
" אני יודעת , מאמ'לה. גם לי הוא מאוד חסר." קראה פרח בהזדהות וניגשה לחבק את אחותה הבוכייה.
" אני מתגעגעת אליו , אני לא יכולה. נדמה לי שעדיין אני רואה יושב על הכיסא וקורא " מעריב" או מתקן את השעון כמו שהוא היה תמיד , רציני ומתמיד. לא יהיה עוד מישהו שיכין לי פופקורן וידאג לי כי אין כמו הדאגה של אבא." אמרה אביטל בבכי. כשהסתיים לו עוד יום רגיל בבית הספר.
כשהיא חזרה מבית הספר , אביטל נכנסה לחדר שלה לבדוק האם החלון פתוח. אבל הפעם משום הוא היה סגור.
"אביטל , יש לנו מעט זמן. עוד פעם יבואו לקחת אותנו לבית העלמין. זה השלושים של אבא , אל תשכחי את עצמך." אמרה אימה בזמן שלבשה את מעיל הגשם הכחול בהיר הזה שלה. היא נכנסה לחדר של אביה אך לא העיזה להסתכל לעבר הבגדים שכללו בתוכם חולצות לבנות וסוודרים בין החפצים האישיים שלו.
" אה, הנה השעון המעורר שלו . זה מציף בי כל כך הרבה זיכרונות. טובים בעיקר. אבא תמיד יהיה בליבי." אמרה אביטל בהרהור.
" אביטל , ביקשתי ממך לא לגעת בחפצים האישיים של אבא. בואי, כבר מחכים לנו למטה." קראה אימה בלחץ. הן ירדו במהירות על מנת שלא יפספסו את האזכרה של אבא.
אביטל ישבה ושקעה במחשבות על המלאך גבריאל. אולי כשהיא תחזור מהאזכרה היא תבדוק האם המלאך גבריאל עדיין יופיע בחלונה. עדיף שהיא תחכה ללילה , בלילה הוא בטח יופיע ויבהיל אותה בדרך לא דרך.
אביטל נתנה לדמעות לרדת , הפעם היא לא מחתה אותן. היא הניחה לעצב להשתלט עליה, והצער חדר לתוכה מבלי שהיא הרגישה.
פרח בכתה ללא הפסקה , לא משנה לה שראו אותה בוכה. כשמדובר באחיותיה , היא לא התביישה להראות את מה שהיא הרגישה באמת.
היא הניחה לעצב לשטוף את כל כולה. על אף שלהתגעגע לאביה היא לא תפסיק אף פעם. תמיד יישארו לה זיכרונות טובים כדי לספר לילדיה איך היא התמודדה עם אובדן של ראש המשפחה.
צחורית שישבה לידה , ידיה רעדו והיא לא הפסיקה לבכות. היא לא ידעה איך אפשר להמשיך הלאה כשעדיין יש לה תחושה שהיא ראתה את אביה בכל מקום. היא כעסה על הרופא ההוא שאמר לו שהכול נגמר ושהוא לא יחיה יותר.