המכשפה האחרונה, פרק 5- קאיון – חלק א'

היא זכרה איך הכל התחיל, זה קרה בתקופה שת'אנבריס רק התחיל עם הפעולות שלו. היא עמדה מחוץ לבניין המועצה, מחכה לאבא שלה שיחזור מפגישה חשובה. בזמן האחרון המועצה מתכנסת לעיתים תכופות, כמעט בכל יום. ת'אנבריס הפר את האיזון העדין שהיה בין חסרי-הקסם לבעלי הדם המכושף, ואי אפשר לדעת איך הדברים עלולים להתפתח בהמשך.

"המכשפים האלה" נשמע קול מאחוריה, היא הסתובבה וראתה חבורת נערים, הם זיהו שהיא בעלת דם מכושף, כנראה ראו אותה קודם עם אבא שלה. למרות שהאמירה הייתה כללית, היא כוונה אליה, וכשהנער שדיבר ראה שהיא הסתובבה הוא המשיך "זה היה צפוי שיום אחד הם ינסו להשתלט על העולם עם הקסמים שלהם, זה רק עניין של זמן עד שמישהו ימצא קסם חזק מספיק כדי לחסל את כולנו.." היא לא הגיבה.

"אני בטוח שת'אנבריס הוא רק ההתחלה" הוא הוסיף, וכשראה שהיא עדיין לא מגיבה אמר, "או שהוא בכלל שליח שלכם, ואתם רק מעמידים פנים ש…" היא כבר לא יכלה לשתוק עוד, "ת'אנבריס מטורף" היא הביטה בכעס אל פניו של הנער, "הוא לא מבחין בין קוסמים לבני אדם, הוא משתמש בקסמים שלו כדי לפגוע בכל מי שעומד בדרכו. ואנחנו ממש לא תומכים בו, אנחנו נלחמים בו! כל המטרה של הפגישה הזאת היא למצוא דרכים להביס אותו!"

"אני בטוח שהרבה מכם מקווים שהוא ינצח" הוא סינן בקול שקט והחל להתקדם לעברה, "אני בטוח שאפילו את היית רוצה שהוא ינצח!" הוא היה נער שמן וגבוה, היה לו שיער שחור ופנים עגלגלות, למרות הפרצוף והמראה השמנמן הוא נראה ילד בריא וחזק, לא אחד שכדאי להתעסק איתו.
"זה לא נכון!" היא ענתה לו. היא הרגישה את הכעס ממלא אותה, את הדמעות עומדות לפרוץ מעיניה, "אנחנו רק רוצים להמשיך לחיות בשלום, כמו שהיינו במשך כל השנים האלה!" הנער כבר עמד ממש קוב אליה, היא כבר יכלה להריח את הזיעה המסריחה שנדפה ממנו. "אנחנו… אנחנו…" היא גמגמה, הנער הביט בה במבט זועם, היא חשבה לקרוא לאביה, אבל ידעה שזה רק יחמיר את המצב ויגרום לו להתעצבן עוד יותר. "ת'אנבריס… הוא…"

"ת'אנבריס הוא מה?!" הוא צעק לעברה והמשיך להתקדם, היא נסוגה מספר צעדים לאחור. 'עדיף לי לא להגיב' אמילי חשבה, 'הוא מנסה בכוח לריב איתי, אי אפשר לדעת מה הוא עלול לעשות אם אני אמשיך להתווכח איתו' "תעני לי!" הא צעק שוב, היא עמדה מולו ולא הגיבה, ונראה שזה הרגיז אותו עוד יותר, פניו התעוותו בכעס והוא צעד צעד נוסף לעברה.

"תעזוב אותה!" נשמע לפתע קול מאחוריה, היא סובבה את ראשה וראתה נער צעיר, בערך בגילה, היה לו שיער שחור ארוך ופרוע ועיניים חומות בהירות, כמעט זהובות,. "הם לא אשמים בכל מה שקרה!" הוא אמר והתקדם לעברם, הוא לא נראה לה מכשף. היא הייתה כמעט בטוחה שהוא אדם רגיל, ילד רגיל שיוצא נגד חבורה של נערים שגדולה וחזקה ממנו, ומגן עליה. "ת'אנבריס לא מייצג את שאר הקוסמים וכולם יודעים את זה! הוא אדם מטורף, הוא וכל מי שהולך איתו! אתם לא יכולים להאשים את כל הקוסמים במה שרק אחד מהם עושה!"

"אל תתערב" ענה לו הילד השמן, "אתה לא מכשף בכלל, אתה לא קשור לזה בכלל" הילד בעל השיער הפרוע התקרב ועמד לצידה, מול הנער, נעץ את עיניו הזהובות בעיניו ואמר "אתה לא קשור לזה יותר ממני, היא לא עשתה לך שום דבר, אתה סתם מחפש לריב. ואני לא מתכוון פשוט לעמוד מהצד ולצפות בך פוגע בה" הנער קמץ את אגרופיו, "תפסיק לשחק אותה גיבור, ילד, מי אתה חושב שאתה בכלל?!" הוא צעק בכעס, ושלח אגרוף לעבר הילד עם השיער הפרוע. חיוך זעיר חלף לשבריר שנייה על פניו של הילד, ובמהלך מהיר הוא לפת את זרועו של הנער והטח אותו ברצפה.

לרגע היה שקט, ואז הנער יצא מההלם והחל להתרומם, "על מה אתם מסתכלים?!" הוא צעק לעבר חבריו שעמדו מהצד וצפו במתרחש בדממה, "תתפסו אותו!" הם התנערו במהירות והתקדמו גם הם לעברם, "רוצי" לחש לה הילד, ומשך את ידה. כנראה שגם הוא לא יכול להילחם בקבוצה כל כך גדולה של נערים. הוא החל להתרחק בריצה מהמקום, מושך אותה אחריו. עכשיו גם הנער השמן הצליח לקום והוא הצטרף אל חבריו שרדפו אחריהם.

הם היו מהירים בהרבה מהם, והפער ביניהם הצטמצם מרגע לרגע, "מכאן!" אמר לה הילד בשקט ומשך אותה לעבר סמטה בין הבניינים, משם הם המשיכו לרוץ ישר, ואז פנו לסמטה נוספת, ואז לעוד אחת, לאט לאט היא שמעה את קולות הנערים נחלשים, כנראה איבדו אותם בין כל הסמטאות. כשקולם כבר לא נשמע לחלוטין הילד משך אותה לעבר סמטה נוספת, שממנה יצאו לגינה גדולה, מחוץ למבוך הבניינים, שם הם נעצרו ונפלו על הדשא מותשים.

לאחר כמה דקות של מנוחה הוא פנה אליה, עדיין מתנשף, ושאל בחיוך "איך הגעת למצב הזה בכלל?" והיא סיפרה לו, היא סיפרה לו שהיא חיכתה לאבא שלה שיחזור מישיבת המועצה, על איך שהנערים הגיעו, ועל איך שהריב התחיל. הוא נראה מהורהר לרגע, ואז שאל "עוד כמה זמן הישיבה הזאת נגמרת?"

"עוד שעה בערך, אני חושבת" היא ענתה.

"ומה את מתכוונת לעשות בזמן הזה? אם תחזרי לבניין המועצה הנערים עלולים להופיע שוב"
אמילי עצמה את עיניה ונשמה עמוקות, "אני לא יודעת" היא אמרה. "אולי תבואי בינתיים לבית שלי, עד שתיגמר הפגישה, משם נתקשר לאבא שלך ונגיד לו לאסוף אותך, ככה תהיי הכי בטוחה, לדעתי"

"אתה יכול.. כלומר.. זה לא יפריע לך?" היא שאלה והביטה בו. "לא מה פתאום" הוא ענה וצחק, "לא הייתי מציע אם הייתה לי בעייה עם זה, לא?" היא חייכה, "אם כך אז בסדר" אמרה.

"אוקיי" הוא קם ואמר, "אז בואי אחריי" היא קמה והלכה בעקבותיו. ההורים שלה הזהירו אותה לא לדבר עם זרים, אבל הוא היה שונה, שונה מכל מי שפגשה עד עכשיו, הוא עזר לה למרות שהוא הסתכן שהם יפגעו גם בו, למרות שהוא לא מכיר אותה בכלל, היא הרגישה שהיא יכולה לסמוך עליו.

פתאום היא נזכרה שמרוב לחץ ובלגן היא שכחה להודות לו על שעזר לה, היא האיצה את הליכתה והתקדמה, כך שעכשיו עמדה לצידו, ואמרה בשקט, "תודה ילד, באמת, על הכל.." הוא הביט בה וחייך, "זה בסדר" הוא אמר, "ודרך אגב, קוראים לי קאיון"