המכשף- פרולוג

נכנסנו יד ביד, אלכס ואני. זו הייתה חצר יפה בבית מלון בוטיק בקצה דרך, עם נוף לנהר ארוך ומתפתל. השעה הייתה ארבע ומכיוון שהיה קיץ, השמש החלה את דרכה בעדינות אל המים. נכנסתי בחשש, נאחזת בידו.
\"איפה הבר כאן?\" מלמל אלכס בעצבנות. הוצאתי בקבוק וויסקי מהתיק שלי והצמדתי אותו לחזה שלו בהתרסה.
\"קח, אלכוהול לא יהיה פה\"
\"את רצינית?\" הוא בהה בי בזעף מהול בהפתעה \"גררת אותי לחתונה לסבית, באמצע שומקום, ואין אפילו אלכוהול-יש גבול עד כמה אני יכול להתפשר\"
\"תעלה על האוטו וסע הביתה בייב\" אמרתי, במחשבה שניה לוקחת את הבקבוק מידיו ולוגמת שלוק ארוך ושורף בגרון.
\"את תמצאי טרמפ חזור?\" כמה שהוא דעתן, הבחור דואג לי לפחות קצת. פלטתי נשיפה קצרה.
\"אל תדאג אני אחזור לדירה מתישהו\" לא הביתה. לדירה. הביתה זה להורים. הביתה זה סימן לחולשה וכישלון. חזרה לדירה.
\"עד מחר תחזרי? יש לי עבודה בראשון, וצריך שמישהו יביא את הקטנה לגן\" דואג ואכפתי ופרקטי ואבא. מה עוד יכולתי לבקש. הנהנתי במרץ ושחררתי את ידו. הבטחתי לחזור עד ראשון לפנות בוקר. מסכן, גררתי אותו לקרקס בלי אלכוהול.. בעצם עם, הידקתי את אחיזתי בבקבוק, נופפתי לו לשלום בעודו נכנס לפולקסווגן ונוסע, מצדיע לי בשתי אצבעות כאשר הוא מסתובב סיבוב פרסה וחוזר חזרה לעיר, והסתובבתי לכיוון הגן היפה.
שלטו בו פרחים לבנים וורודים, כיסאות עץ היו מסודרים שורות שורות לפני במה קטנה ולבנה, הכלות לא נראו בקהל כמובן אבל כבר ישבו כמה אנשים וחלק רב מהציבור נעמד מול השולחן שנצמדו לגדר הפטיטית שהקיפה את הגן, אוכלים מתאבנים ושותים מיץ תפוזים. כמו חתונה נורמאלית. אני חושבת ולוקחת עוד שלוק מהוויסקי. בהיתי בבקבוק ותהיתי אם יישאר לי מספיק לשאר הערב. לאחר שתוך חצי דקה נכנסו עוד 20 אנשים למתחם, הבנתי שלא. שמחתי שאלכסנדר נסע, למרות שהרגשתי לבד, והרגשתי שתמיד יש רוח קרירה, השמלה הכחולה הקצרה והצמודה, שנראתה כול כך לא קשורה לאווירה, פתאום נראתה לי חשופה מידי באזור הירכיים, צמודה מידי בחזה ובכלל השרשרת נראתה לי כבדה מידי ולנשום הפסיק להיות אופציה. חיפשתי פנים מוכרות. פנים שהתבגרו ב7, 8,שנים האחרונות. פנים שסיימו בית ספר וצבא, שמחפשים ללמוד לתואר ראשון או מנסים להתקבל לתואר שני. פנים של 8200 ומודיעין ודובדבן. פנים שאכישהו יוכיחו לי שאני בין אנשים מוכרים, בין אנשים שאני יכולה להיטמא ביניהם. ראיתי פנים מוכרות במעט, משהו שהבהב לי מהעבר, אבל הייתי כול כך אבודה, והאלכוהול זרם כבר בוורידי מספיק כדי לדעת שאני לא אובייקטיבית. הרגשתי שאני חוזרת לתקופה של מבחני הסוף של הרפואה- רציתי לקרוס. הכול נראה כול כך ורוד ויפה ונחמד ו-תמים. לא היה שום דבר תמים בחתונה הזו. את זה ידעתי בבירור.