המימד החמישי- פרילוג

"זוהי הודעה אחרונה בהחלט. על הישויות המתגוררות בממד הרביעי והחמישי באופן לא חוקי להסדיר את חוזה הפינוי מממדים אלו. התאריך האחרון לפינוי הוא: 10.06.2021 בזמן בני אנוש. ישויות שיפרו את צו הפינוי לאחר תאריך זה יענשו בחומרה. על החתום, ההתארגנות הקוסמית של הממד החמישי – " אבי ואימי כבר חסמו את כל המסרים שמגיעים מהחמישיים.

"זה יוצא עכשיו לפי החישוב שלי. אפשר להגיד עליהם הרבה דברים, אבל הם מאוד דייקנים. אי אפשר לטעון שלוח הזמנים שלהם איננו מתואם עם התוכנית הקוסמית. "מספיק כבר עם הסיפור הזה. " אבי קטע אותי "הדם בכוס שלי מעכיר למשמע בקשותיהם המוזרות של החמישיים" הוא סינן.
אבא שלי לא הרים את עיניו מאש הנרות שהונחו בפמוטים מולו, רק לגם לאיטו מגביעו הזהוב. "מיכאלה" אימי אמרה את שמי ברוך. עיני הכוכבים שלה נצנצו בחסד כמו נגה כשהיא משיקה לירח. תלתלי שיערה הארוכים הידבללו באיטיות מסביבה בחשמל סטטי. "את יודעת מדוע אנחנו נמצאים כאן. אין לנו אפשרות אחרת, אולי מלבד להתדפק על דלתי שאול… אך אינני יכולה להעביר רגע אחד באימלול בני אנוש מסכנים, וזהו תנאי הכרחי לכל אלו ששוכנים שם." "אני יודעת, איריס" השבתי. "אבל דיברתי עם אריאל, הוא ספרן עכשיו בספרייה האקאשית, את יודעת -" רציתי לספר לה על התוכנית שהחלה להרקם במוחי, אבל היא, עיניה היו מגולגלות לאחור בטראנס וידעתי שהיא כבר לא מקשיבה.

פניתי חזרה לחדר שלי, כבר כמה ימים שאין לי תאבון או חשק לשבת איתם לשולחן. הכוכבים נצצו בשמי ארץ בני האנוש מחלון האבן בחדר שלי. הרוח שרקה כמו מוזיקה. בעלי החיים ביער נולדו ומתו במחזורי חיים שעבורנו ארכו דקות אחדות. הטבע געש יופי. את 6000 השנים האחרונות העברנו בגלות בין ממדים ופורטלי קסם ברחבי הקוסמוס. גרנו במצודה בתל קדש, שהייתה לנו בית נאמן ב2000 שנה האחרונות. כשההורים שלי בחרו שלא להפסיק את ההיריון של אמא שלי, הם ידעו שיצטרכו לוותר על חיי השפע שהובטחו להם בעולמות מהם הגיעו. הזיווג המוזר בין מכשפת אור מהממד השביעי לערפד אנרגטי מעולם האידאות לא החמיא לאף מוסד רוחני שמכבד את עצמו. אולם המצודה בתל קדש ומעורותיה הנסתרות היו לנו למקום מפלט, ונוף ההרים הגלילי ערב לעיניי הכוכבים של איריס, אימי. האדמה בתל קדש, אצרה אנרגיות חזקות. יחד אני ואמא רתמנו אותם בכישוף. מובן שבני האנוש לא יכלו לראות אותנו או את מעשנו מהממד השלישי, והם מעולם לא חשדו בקיומנו כאן. מעטים מהם חשו מיגרנה כשסיירו במוזיאון.

הנרות בחדר שלי בערו וזלגו שעווה ושמיכת הצמר על מיטת האבן חיבקה אותי. כמה מפתה להישאר כאן בין קירות האבן הרומאיים, מעורתי מוסקת עצי אלון ומוצפת ריח לבנדר מהשדה, אבל לא יכולתי להמשיך בחיי כשהחזיונות שקיבלתי המו כך בראשי.

בחלומותיי נאמר לי כי אחרי אלפי שנים, שינוי מתרחש בעולם בני האדם. זה כמעט בלתי נתפס. אני חושבת שממש עכשיו הגוף האנרגטי של בני האנוש החל להתרחב אל הממדים החמישיים. הזמן האנושי נחווה כהרף עין, ההורים שלי לא יבחינו בזליגה. הנחתי גם, שהם ידחו בכל תוקף את התוכנית שלי. אולי אפילו יעדיפו להישרף בגיהינום כאחרוני החוטאים מאשר לממש אותו. באותו הרגע החלטתי. כשעפתי מחלון האבן על המטאטא, הנרות בחדר שלי כבו.