המטה של אליוס – פרק ראשון: עוד לא הגענו לנמל?!
"אליס, " נהם לוק לעברי. הוא היה המנהיג שלנו. היו לו עיניים חומות, עגולות ובהירות, שיער בלונדיני, ארוך ומתולתל, מגיע לפחות עד לעורפו. עורו היה די כהה, היה נראה כאילו בילה שלוש פעמים בשבוע בים, כל יום שלוש שעות, בלי קרם הגנה, פעמיים בחודשיים.
הוא היה ממש מקובל. מאוד מקובל, ברמות שכל בית הספר הכיר אותו. כולם חשבו, ולדעתם ידעו, שללוק בראון אין חסרונות כלל. ככה זה, הוא היה ורוד ומושלם.
אבל זה ממש לא היה כך. הוא היה מתנשא, שחצן, קנאי, שסומך רק על עצמו. ועושה צחוק מכל אחד, לא נותן לאף אחד הזדמנות להיות בנעליו רק אימון אחד בלבד. הוא התניע את השברולט המסריחה של סבתא רבא שלו, שלא זכרה שיש לה מכונית בכלל.
"את תצאי כפעולת הסחה לחנות הבגדים שממול למגדלור, " גלגלתי עיניים, הרי אני תמיד משמשת כפעולת הסחה!
אבל לא אמרתי כלום. אחרת כולם היו מופנים נגדי, ואני, זאת שהתחילה את כל זה וגיבשה אותנו יחד, בלית ברירה, תצא מהצוות מספר עשרים בשיקגו. או הצוות היחיד פה בארצות הברית בכלל.
"ואז אני וג'יימס נצא למגדלור, נילחם במפלצות וניקח את הפתק. "
אוה, ברור. והמוטציות המסריחות האלו יתקיפו אותי ואני אמות. 'הכל למען המטרה', לוק תמיד אומר.
שילך להזדיין, אני לא יוצאת בלי השגחה.
"אני לא יוצאת בלי מישהו, לוק. שמעת? "
"את לא בעמדה לאיומים עכשיו, אליס! " הוא מתקיף אותי! פשוט בלתי יאומן!
"הכל למען המטרה המזדיינת, כן, שמענו! אבל אני לא מתה שם, סבבה? תשלח מישהו, לא משנה מי, או שאני עוזבת ולוקחת את המוח הגדול שלי איתי! "
אני הייתי זאת שתמיד פותרת את החידות. זאת שבלעדיה לא היינו מצליחים עד הלום.
"בסדר, בסדר! וואייט, " הוא פנה אל חברי הטוב ביותר, שישב לצידי הימיני. תומאס וואייט. יש לו עור לבן כשלג, עיניים כחולות ועמוקות לשיער שחור ומבולגן. הוא היה תמים, שנון, ציני, נחמד, אכפתי אך פחדן. בואו נגיד שב"הארי פוטר", הוא לא היה מתקבל לגריפינדור…
"אתה תלך איתה. אין וויכוח, ברור? " ג'יימס, אחרי שלוק דיבר, החווה את אצבעו לבגאז' ואמר בקול ברור, הרבה זמן הוא לא דיבר.
"אתה תיקח את החץ וקשת. אליס לא לוקחת כלום. "
אתם בטח לא תוהים למה זה בדיוק. אני מצפה שתבינו למה אני וסוזן הג'ינג'ית, המטומטמת והמעצבנת, לא זוכות להחזיק כלי נשק. לא סכינים, לא חץ וקשת, לא חרב, לא חנית ולא אקדח.
כי בחבורה שלנו יש אפליה. וזה ממש מעצבן. רק הבנים נלחמים, הם חושבים שהם חזקים יותר מהבנות ושיש להם את הזכות להילחם, רק להם.
כל לילה לפני צחצוח השיניים והעלייה למיטות, לפני שאני וסוזן הולכות לביתן שלנו והבנים לשלהם, יחד עם המדריכים, אני שואלת את תומאס בארוחת הערב אם הוא מאמין לאפליה המטופשת הזו שבין הבנים לבנות, והוא עונה לי, כמו תמיד: "אה… כמובן שלא, זו אפליה מטופשת ולכולנו מותר להילחם".
אבל אני חושבת שהוא אומר את זה רק בגלל שהוא דלוק עליי מכיתה ו'. לא משתחצנת.
תגובות (3)
זה טיפשי מצידך.
לכתוב כ״כ הרבה סיפורים ככה.
זה לא טיוטות, את יכולה לשמור את הפסיפורים האחרים בארכיון ולפרסם סיפור אחר סיפור, כי בסוף כולם יינטשו.
זה טיפשי מצידך.
לכתוב כ״כ הרבה סיפורים ככה.
זה לא טיוטות, את יכולה לשמור את הסיפורים האחרים בארכיון ולפרסם סיפור אחר סיפור, כי בסוף כולם יינטשו.
תאמיני לי שלא. איך את יודעת שאין לי זמן פנוי לעבוד על כל זה?
או, רגע: יש לי זמן! אני לא צריכה את הביקורת שלך על הזמן שלי עצמי, ואני יודעת שאת רק מנסה לעזור.