המחוזקים: יחידת המחוזקים פרק 6 – חזרתי ובגדול!

אז הודעה לפני שאתם ממשיכים לקרוא~
מצטער על הזמן שהייתם צריכים לחכות, שוב, לא באשמתי אלא באשמת המבחנים והמיצבים שהיו לי (לא רוצה לדעת מה יקרה בבגרויות -,- ) אבל הזמן שווה את זה, אני כבר בשלבי סיום החלק הראשון ומתחיל את החלק השני שיהיה מטורף, מותח ומשוגע הרבה יותר!!
מקווה שכל מה שאני מתכנן יתממש, ואם כן זה יהיה ממש ממש מעניין, (כאילו, אותי זה מאוד מעניין, מקווה שגם אתכם XD)
בנוגע לספר 2, אני רק ברעיונות התחלתיים בלי שום דבר בטוח, הכול יכול להשתנות במהלך הכתיבה של הספר הראשון. יכול להיות שאני אחליט שלא לעשות ספר 2. נראה כבר XD
אז זהו, עכשיו תקראו את הפרק~

פרק 6: תיגר לקרב

מקס שילב את ידיו הגדולות בעוד שגבו נשען על גזע העץ, שדיי הציק לו בגב, שהיה בחורשה אליו טיק טק לקח אותו. הוא הבחין בקעקוע הדק והשחור שהיה מסורטט על מפרק כף ידו לכמה שניות ואחר כך הרים את מבטו לכיוון טיק טק, "אני מחכה." הזכיר לו.
טיק טק שכב על האדמה כשכל גופו מתנשף, הוא חייך וצחק בקול זך ונעים, הקול שלו הזכיר לו קול מלאכי; טהור, נקי וממכר. אך לאחר מספר שניות הוא נזכר במה שעשה טיק טק והתחיל לדמיין אותו כמו שד ולא מלאך, כמו שתמיד היה רואה אותו. עיניו ראו מחוזק נתעב ועלוב, הרוצח של כריסטופר.
"להעביר אותי בצורה הלא טבעית המיוחדת שלי היה… קשה," הוא הרים אצבע אחת לכיוון מקס שפניו כבר האדימו מכעס. "מאוד."
לאחר כמה פעמים שהוא נאנק וגנח מכאב, הוא הצליח להתיישב על אגנו וגבו נשען על עץ אחר שהיה קרוב אליו, עם אור השמש שנפל על פניו, מקס יכול היה לראות כל שריטה וחבלה שטיק טק קיבל בכל משך ימי חיו. הוא ראה צלקת חיוורת וכמעט בלתי נראית שעוברת ממצחו עד לאוזנו הימנית, הדם שירד מאפו הבהיר וטיק טק ניגב אותו עם כף ידו במעבר קל.
"תתחיל לדבר." מקס היה רציני.
"אני מצטער, זה קשה להעביר שתיים…" הוא אמר והתנשף בין המילים.
"הבטחת לי שתספר לי כל מה שאתה יודע, על הרוצח, על מי ששלח אותם והכי חשוב," מקס ירד מהעץ עליו נשען והתקרב לטיק טק, הוא התכופף באיום ולחץ על כתפו השמאלית של טיק טק. שם הוא ראה חבלה סגולה חזקה ומלחיצה, סביבה הורידים שלו בלטו. טיק טק צרח והתקפל, הוא לא יכול היה להתנגד ורק גרר את רגליו ומתח אותם. "איפה אימא שלי."
"בסדר, בסדר!" צרח.
מקס שחרר את הלחיצה והתיישב על הדשא. "אז קדימה, תראה לי שיש לך מילה."
טיק טק ירק ומתח את החולצה לכיוון שמאל בכדי להביט בפצע המגליד. הוא החמיץ פנים ואחר כך עזב את המתיחה והביט בפניו של מקס. "יש לי מילה, מקס סמית'." הוא ניגב פעם נוספת את אפו מהדם. "אימא שלך נמצאת אצלו."
"אצלו?" מקס קימט את פניו.
"אצל הבנאדם שמצא אותי לפני שנים," חיוך נמתח על פניו של טיק טק, כאילו הוא ממש דמיין את העבר שלו בעיני רוחו. "וחינך אותי," עיניו נצנצו "זה שגרם לי לגדול ולהיות מי שאני היום." הוא משך באפו.
לאחר מכן הוא נגע בפצע פתוח שהיה מתחת לשערותיו השחורות, על קו המצח. הוא החמיץ את פניו והרחיק מיד את ידו החיוורת. מקס ידע מה הוא עושה. טיק טק בדק נזקים בכדי שיוכל להסיק על מצבו.
"אני מניח שהוא לא בנאדם כל כך טוב."
טיק טק משך בכתפיו בתשובה חלקית. "אה – זה תלוי מה אתה חושב עליי."
"אתה הרגת את כריסטופר, אני לא חושב שום דבר עלייך חוץ מזה." קטל מקס את דבריו. הוא הידק את לסתיו ושתק לאחר מכן, הוא חיכה לשמוע את המשך הדברים של טיק טק.
"לבנאדם קוראים בלפור מקסימיליאן ד'ארק השני." טיק טק ירק דם אדום וסמיך מפיו, כל האושר והשמחה שעיניו שידרו כשדיבר על העבר שלו נעלמו. ועכשיו עיניו שידרו כעס ואכזבה.
מקס ניסה שלא רצה לחשוב יותר מדיי על מה שהם עשו לו בכלא, אבל הוא הניח שאם טיק טק לא היה מחוזק – הוא לא היה שורד את העינויים. הוא פתח את פיו בכדי לשאול איך הוא שרד את התקופה בכלא באטלנטה אך החליט לשתוק, הרי זה לא באמת מעניין אותו.
"הוא זה ששלח אותי לתקוף באותו יום את הלגיון והוא זה שמחזיק באימא שלך."
"היא בסדר?" שאל מקס ובלע את רוקו בפחד מהדבר שעלול לקרות לה.
"היא… היא חיה."
"הוא זה ששלח את המחוזק ההוא לבית שלי?"
"כן, מקס. בלפור אחראי למוות של אביך." לכל אורך דבריו של טיק טק עיניו היו נראות פגועות ופצועות, כמו ציפור שכנפיה נהרסו ונשחתו וכעת מנסה לברוח אל העולם החופשי.
"איך אני מוצא אותו?" שאל מקס במיידיות. עיניו השחורות של טיק טק התכווצו בחוסר תקווה.
טיק טק שתק, כאילו נעלו את שפתיו באותו רגע. "אתה לא."
"מה –" מקס ניסה להגיד אך טיק טק קטע אותו.
"אתה לא רוצה להפוך את בלפור לאויב שלך, תאמין לי." אמר טיק טק. "אני מודה לך ששחררת אותי, עכשיו בלפור חושב שאני בכלא אטלנטה ועד שהוא ישמע מאחד מהמחוזקים שאני לא שם, אני כבר אהיה רחוק מאוד מאמריקה."
"אבל –" מקס ניסה להשחיל עוד מילים אך קפא במקומו.
"אולי אני אטוס לאסיה. שמעתי שהאוכל האסייתי…" אמר טיק טק ולפתע בטנו התכווצה ועשתה רעשים שסימנו שהוא רעב.
מקס נקש באצבעותיו ושקשק את ראשו. "תתרכז." אמר לעצמו, אך טיק טק שמע זאת גם ונהיה מרוכז.
"אני לא רוצה להגיד לך כמה זה מסוכן להפוך את בלפור לאויב שלך, אבל אני אספר בכל מקרה, גם ככה אין לי משהו חשוב לעשות עד שאני לא אתרפא." אמר והעביר את אצבעותיו בשערותיו השחורות.
"זה לא יעצור אותי, טיק טק." מקס הרצין את פניו עוד יותר. "אימא שלי שם."
"הוא השתמש באחד מהחיילים שלו שיטרוף את האויב שלו אך שישאיר אותו בחיים. האויב צרח מכאבים במשך שלושה ימים, ואז בלפור עינה אותו במשך כמה שעות ושלח את מרקוס לחשמל אותו."
"אז נקווה שאני לא אתפס."
"מקס –" טיק טק נשמע כאילו הוא דואג לו אך מיד כחכח בגרונו.
"אני עושה את זה."
"אתה תצטרך מחוזקים שיעזרו לך. בלפור הוא מלך ויש לו צבא של מחוזקים."
"זו לא תהיה בעיה. חברים שלי עכשיו אוספים מכל ניו יורק והסביבה מחוזקים שיהפכו ליחידת מחוזקים שעושים מעשים טובים ועוזרים לעולם." הסביר.
"כמה מחוזקים יש לך כבר?" טיק טק שאל כשעיניו מתכווצות.
"בעיקרון, הם אספו רק אחת, אה, פרייס." אמר בקול לא בטוח. לפתע צלצול מהטלפון נשמע, מקס שלף אותו במיומנות וקרא את ההודעה מאמט. 'מצאנו את הראשונה, מחר נמשיך אל השני.'
"פרייס?" שאל טיק טק ובלע את רוקו.
"כן, זו הנערה." מקס הנהן כתגובה.
מקס מיד טקטק במהירות על המסך עם לחיצות זריזות הודעה חדשה. 'אין זמן. אספר בבית. תתחילו לעבוד על השני: מיקל קונו. לאמט יש תמונה שלו.' אחרי ששלח את ההודעה הוא הכניס את הטלפון לכיס והביט בפניו החיוורות של טיק טק. עיניו השחורות היו מרוחקות מעט זו מזו, שיערו השחור נדבק למצחו ודם זלג ממצחו, אפו ומחתך קל בשפתו התחתונה.
"שאלה אחרונה, טיק טק. ואחר כך תחליט אם תעזור לי או לא."
"מה השאלה, מקס?"
"מי זה ראיין תומפינקסון ולמה היית במסיבה שלו?" טיק טק צחק כששמע את השאלה. חיוך ששידר נוסטלגיה ושמחה, דברים שלא היו מתאימים לטיק טק שהכיר לפני שבועיים: קר, ציני, מרושע.
"מקס, רואן תומפינקסון הוא הבן של אח של אבא שלך. ואני בטח מנחש שלא חשבת שהשם שלי הוא באמת 'טיק טק'." צחק והביט בארשת פניו של מקס שפתאום נראתה מרוחקת. הוא החל להניד את ראשו באיטיות בכדי לסמן לו שלא יגיד את זה. זה לא יכול להיות.
"אתה – לא…"
"כן מקס, אנחנו בני דודים."

– אטלנטה, לפני שלוש שנים –

הנער הצעיר בן השלוש עשרה רץ כל הדרך ביום הגשום בכדי להגיע לביתו, היום היה חשוך והגשם נטף על שערותיו הלא שגרתיות, השיער השחור שהגיע עד לאמצע הגב שלו היה רטוב והקצה שניחן בצבע הטורקיז המיוחד התרטב גם הוא ונהפך לכחול כהה טיפה יותר. הוא אסף את שערותיו לזנב סוס גבוה ועיניו האדומות זרחניות הביטו בדרך. הוא היה יחסית גבוה לגילו וגופו רזה ולבוש בחולצה ארוכה שכבר נהייתה רטובה גם היא, הצבע הירוק שלה נהיה זוהר טיפה וקצה המכנסיים השחורים שלו היה רטוב מהשלוליות עליהם דרך.
הוא מעד מהגשם ונפל על כתפו הימנית, הוא הרגיש כאב חד ומהיר.
הוא התכוון לקום אך הוא ראה נעליים שחורות עומדות מולו, הוא הרים את מבטו וקם.
האדם היה בעל שיער חום מבולגן שמוסתר מתחת כובע הז'קט האפור שלו, הז'קט עטף את כל גופו אך היה ניתן לראות שהוא חזק במיוחד. הנער הצעיר הביט בתווי פניו של האדם, היה לו זקן צרפתי בצבע שיערו. הוא תמיד חשב שזקנים צרפתים מוזרים ולא יפים, אך לאדם מולו זה באמת התאים. שפתיו של האדם היו דקיקות ומצולקות עיניו חומות ומזהירות.
"מי אתה?" שאל הנער ועיניו התכווצו, ניצוץ כחול מסנוור הופיע בעיניו האדומות ונעלם לאחר רגע. הוא לא ידע איך הוא עושה את זה, אבל הוא ידע שהדבר הזה מזהיר ומפחיד.
האדם לא היה נראה מבוהל, למרות שהוא נראה מסוג האנשים שלא נבהלים משום דבר. "מיקל, יש לי הצעה בשבילך."
"אני מאחר לארוחה, ז'קטי." מיקל הקניט אותו, למרות שהיה מבוגר יותר ממנו וככל הנראה גם חזק יותר ממנו.
"אני מזמין אותך לקרב." אמר האיש ושלף מהז'קט שלו שני חרבות, מיקל נבהל לרגע קטן. הוא אפילו לא שם לב לחרבות, מה שגרם לו לחשוב שאולי נמצא שער בתוך הז'קט של האיש, שבכל פעם שהוא רוצה משהו הוא מכניס את היד ומוציא משם דבר מה.
אבל זה מחשבה מוזרה.
מיקל חשב על זה כמה רגעים לפני שהחליט. הוא חטף את החרב הכסופה מכף ידו השמאלית של איש הסווטשירט ואחז בה במיומנות. האיש הטה את פניו וחטף את החרב מידו של מיקל. מיקל הרגיש שהוא טיפה נעלב והביט בו במבט של לא מבין.
"אני עם חרבות. אתה מחוזק – פייר."
"אתה נלחם מול ילד בן שלוש עשרה שכנראה יש בכם שלושים שנה הפרש בגילאים, אז לא, אני לא חושב שזה פייר."
"תהיה בשקט ותילחם." פקד, מיקל נכנס לעמדת מלחמה. האיש סיבב את הלהבים מספר פעמים ואחז ביתדים בהידוק קל, המתכת הייתה קרה, נוכח הטמפרטורה. מיקל רעד טיפה מהקור וחיוך הנאה התפשט על פניו.
האיש צעק וזינק קדימה עם החרבות, הוא הפיל אותם לכיוון הנער הצעיר, מיקל התחמק מהמכה ובעט בצלעותיו של האיש, הוא נהדף טיפה לאחור אך לא נראה שזה כמעט הזיז לו. הוא הניף חרב אחת למטה ועם החרב השנייה הוא לקח תנופה והעביר את הלהב לצד שמאל, מיקל היה באמצע הדרך של הלהב והוא החליט להשתטח על הרצפה ובכך התחמק מהלהב הימני הוא הזיז את ראשו והלהב של החרב השמאלית ננעצה ממש ליד אוזניו. הוא התיישר והכה את בטנו של האיש עם אגרוף מהיר.
הוא היה נראה מופתע מהמהירות תזוזה ותגובה של מיקל. "יפה, ילד."
"דרך אגב, זה קרב על כבוד או מוות?" מיקל שאל פתאום.
האיש נחר. "שניהם."
הוא רץ לכיוון מיקל שעדיין ישב על הרצפה הרטובה מלאת המים, מיקל מיד קם והופתע לראות אגרוף מהיר שנחת בפניו. מיקל המזועזע התנדף לאחור כשראשו מסוחרר, הוא ניסה להתחמק מהשריטה של הלהב השמאלי אך הפעם הוא שרט את גב כף ידו הימנית ומיקל נאנק בהפתעה, הוא נפל על המדרכה כשידיו מחזיקות את גופו.
האדם צחק. "יחסית לנער בן שלוש עשרה, כמעט ניצחת אותי."
מיקל הביט בדם האדום שהחל לזלוג על גב כף ידו והתמזג עם טיפות הגשם, הוא רצה לשבת ככה ולראות את הדם לנצח. הדם האדום והחמים, הסמיך, הוא אהב להרגיש את הכאב המופיע מהשריטה. אך הוא גם הבין שהפעם הוא צריך להיות רציני.
"אתה זה שאמרת שאני מחוזק, לא?" שאל מיקל פתאום וקם על רגליו במהירות. הוא הושיט את כף ידו המדממת לכיוון פניו של האדם. לאחר מספר שניות החרבות החליקו מכפותיו והוא מיהר להחזיק בגרונו, הוא החל להיחנק, הוא ניסה לשאוב כמה שיותר חמצן לריאותיו אך הוא הרגיש כאילו דבר חוסם אותו.
הפעם הוא זה שנפל על המדרכה, כפותיו רעדו. "ת…פ..סיק." התחנן כשהוא מנסה לנשום.
מיקל הוריד את כף ידו ושחרר את האדם מהכוח המיוחד שלו. "אני לא הולך להצטרף לשום דבר שאתה תהיה בו."
"או – אוקיי." האיש אמר כשהוא רועד לגמרי. הוא קם על רגליו לאחר מספר שניות והתכוון ללכת.
"מה השם שלך?" שאל מיקל. האדם חפן את כפות ידיו בכיסי הז'קט שלו ואמר.
"בלפור."

– אטלנטה, כיום –

"היי, ילד." הוא התעורר פתאום כשראה את המלצרית בבית הקפה מנענעת אותו, שיערה הזהוב והשחור בקצוות נע גם איתה,הוא היה קצר והגיע עד לקו כתפיה. היא נבהלה לכמה שניות כשהביטה בעיניו, מיקל הניח שזה היה בגלל שהיא ראתה את ההבזק המלחיץ בעיניו. כאילו הוא לא מלחיץ מספיק. "התבקשתי, אה, לפנות אותך. נרדמת במקום שלנו והמסעדה מפוצצת ויש עוד לקוחות שרוצים להנות מה-" היא כחכחה בגרונה מהאי נוחות, "שירות שלנו."
"אה – בטח. כן." אמר מיקל. הוא קם מהספה החומה והנוחה שהייתה צמודה לקיר המזרחי של המסעדה.
"מצטערת." היא התנצלה.
מיקל הנהן שהכול בסדר והלך מן בית הקפה, שנייה לפני שהרים את ראשו הוא הסתכל על הקעקוע המיוחד שלו. קיר לבנים לא צבוע שמתוכו יוצא ורד שחור קוצני וגבוה כשגבעולו מתמשך לכל אורך אמתו עד המרפק, שם הוא מקיף אותו ויוצר צמיד קוצים שחור.
אחר כך הוא הרים את ראשו והביט ברחוב הסואן כשלפתע עיניו ננעלו על שני אנשים שהביטו עליו. האחד היה רזה וגבוה, לבוש במכנס שק כחול בהיר וגופייה שחורה ללא שרוולים. פניו הקרינו שמחה מתמדת ושיערותיו הזהובות ומתולתלות היו משוכות לאחור. עיניו היו בהירות מכדי שמיקל יוכל לראות ולזהות את צבען.
השני היה נמוך יותר, בעל שיער כהה שהבהיר עם השמש ועיניים חומות שננעלו על מיקל. מבין השניים, הוא נראה יותר חכם מהנער זהוב השיער.
מיקל ידע שמשהו מסריח בשניים האלה, וכמו פרייס הוא התחיל ללכת ולהבחין שהם הולכים אחריו.
"נראה לך שהוא עלה עלינו?" אמט שאל את סאם כשהשניים הולכים ברחוב ממול, עוקבים אחריו. "הוא הרי הביט בנו כל הזמן הזה."
"לא, אני לא חושב." סאם התחיל לחצות את הכביש מלא המכוניות. "הדרך היחידה היא לעקוב אחריו עד שנשאל אותו לגבי היחידה. אסור לעשות דברים מחשידים מדיי, כדי שהוא לא ייבהל ויאבק כמו פרייס, תסמוך עליי."
חבל שאמט סמך עליו.