המחוג תמיד זז פרק 4

צרחות מקפיאות דם, גופות מפוזרות על הרצפה, ועל הצוק עומד סבא שלי ומסתכל על כול הגופות והדם שמפוזר. ואז הוא מבחין בי עומד באמצע הקרב ומסתכל עליו. הוא מגלגל את עיניו והולך…
התעוררתי מכוסה זעה על דשא ירוק. קמתי והסתכלתי סביבי, הייתי בעיר יפיפייה מלאת בניינים גבוהים ומכוניות טסות באוויר. איפה אני? שאלתי את עצמי, הלכתי לכיוון בית קטן צבוע בחום.
דפקתי על הדלת, את הדלת פתחה לי ילדה קטנה בערך בת 13. עם שיער שטני בהיר מתולתל, ועיניים חומות. "אבא בבית?" שאלתי אותה, "אבא" היא צעקה, בן אדם בסביבות הארבעים לבוש סוודר פרווה ושיער מאפיר ירד לכיוון הדלת. מיד שראיתי אותו התחבאתי בצד הדלת אך הוא הבחין בי ושאל "אבא? מה אתה עושה כאן?". זה היה הבן שלי.

"אז אני באטלנטיס" אמרתי ספק מאמין ספק לא. "אטלנטיס לא נחרב-" באתי להגיד אבל עצרתי את עצמי, הם לא יודעים חשבתי הם לא יודעים שהיא תיחרב והם ימותו בה.
"אז היא הנכדה שלי?" שאלתי והצבעתי על הנערה הקטנה, "כן" הוא ענה לי.
היא הושיטה יד ונגעה בתה ששמו לי וגרמה לו להתחמם. אנרגיית חום חשבתי לעצמי.
הסתכלתי על התה ושמתי לב שהוא רועד, למעשה כול הבית רעד. זה מתחיל, רצתי החוצה וצפיתי בלבה רותחת מתפרצת מהר הגעש הסמוך ונופלת לכיוון אטלנטיס. הייתי חייב לזוז, היה אסור לי להציל אותם אבל לא הייתי יכול להשאיר אותם ככה ולקחתי את הנכדה שלי איתי…