המהפכה השלישית-פרק 2

אני נזרקת בעצמה אל עבר קיר האבן, שומעת מאחוריי את חריקת הדלתות, ואז את המנעול מסתובב. רק כשאני שומעת את צעדיו של השומר שלקח אותי מתרחקים, אני מסתובבת להעיף מבט בכלא שלי. זה מקום קטן, עם חלון קטן קבוע למעלה על הקיר, גבוה מדי בשביל להגיע אליו. לפי הצל המפוספס שהוא מטיל על רצפת האבן האפורה, אני רואה שיש בו סורגים. בצד שמאל יש דרגש עץ קבוע בשלשלאות לקיר, ולידו סיר קטן ומלוכלך. בחדר שורר ריח עובש ושתן, ועולה בי הרגשה לא טובה שהריח מגיע מהסיר. בצד השני של הכלא, שאורכו לא עולה על ארבעה וחצי צעדים, יש ערימת חציר שמעליה זוג שלשלאות נוספות, כמו אלה שמחזיקות את המיטה. הן קבועות בקיר, קצת גבוהות יותר מאדם ממוצע. הדלת שקודם שמעתי חורקת וננעלת עשויה עץ ומתכת, וגם בה יש חלון קטן עם סורגים. החלון לא גבוה כל כך, ונדרש ממני לעמוד על קצות אצבעותיי כדי לראות דרכו. בדלת ישנו חריץ נוסף. כנראה שדרכו יעבירו לי אוכל.
אני מסתובבת עוד קצת בחדר עד שאני שומעת צעדים וקולות מאבק. בעודי מתרוממת על קצות אצבעותיי ומתבוננת דרך החלון אני רואה את שני הנערים שקודם לכן פגשתי, נגררים בידי שני שומרים אכזריים למראה. השומר הראשון, אדם גבוה בעל צלקת מכוערת וורודה, נושא את הנערה אל עבר התא שלי. התרחקתי מהחלון בדיוק כשהדלת נפתחה והילדה נזרקה פנימה. לא עובר יותר משבריר שנייה והשומר כבר נעלם, מותיר אחריו רק את הצליל המהדהד של המנעול שננעל.
הנערה קמה, ומנגבת את עיניה בשרוול שמלתה הדקה. השמלה שלה ירוקה, ותואמת את צבע העיניים שלה. היא מושכת באפה כמה פעמים, ואז מתעשתת ומסתכלת לעברי. העיניים שלה אדומות מבכי. על לחייה אפשר עדיין לראות את השבילים שהותירו הדמעות. למה אני לא בכיתי? הרי השומר שלי היה לא פחות מפחיד מהשומר שלה, ועכשיו אני נמצאת בתא כלא, כנראה מחכה למותי. אבל כנראה שנגמרו לי הדמעות. או שפשוט מעולם לא היו לי. "אני ארבלה." היא אומרת. אני מהנהנת ואומרת "אני פיי."
"אני יודעת". היא משיבה.
"מצטערת שגרמתי לך להיכנס לכאן." אני אומרת, ובאמת מצטערת.
"זה בסדר, אבא שלי כבר ישחרר אותי ואת אחי אנוק." היא משיבה.
אני קצת כועסת, אבל מבינה. ברור שהנערה רוצה להשתחרר. למה היה בי הרגש הזה שאולי אוכל לצרף אותה ואת אחיה למסע שלי? הם נראים כמו שני ילדים טובים, כאלה שלא חסר להם הרבה. אולי רק בגדים. אבל הם בטח לא יתקוממו נגד השליט כי הם צריכים בגדים.
הזמן עובר בשתיקה, עד ששוב נשמעים צעדים. הנערה קופצת לראות מבעד לחריץ הדלת מי מגיע. היא גבוהה ממני, ולא צריכה לעמוד על קצות אצבעותיה. חיוך מתפשט על פניה. "אבא שלי! הוא יגיד שהכול היה טעות. הוא ישחרר אותי ואת אנוק." היא מסתובבת אליי ומחייכת, ועד כמה שבא לי לחייך גם, אני פשוט לא מסוגלת. החיוך נמחק לה מהפנים כשהיא רואה אותי, אבל היא לא אומרת כלום. רק מסיטה מבטה.
הדלת נפתחת, ובפתחה עומדים שני שומרים וגבר גדל-גוף, בעל זקן עבות חום וקרחת. הוא לבוש בבגדי ציידים, כמו אלה שמכרו חלקי צבאים בכיכר. "ארבלה." הוא קורא ומחייך. ארבלה מזנקת עליו בחיבוק. משעשע אותי לראות את הגבר הזה, על כל גודלו, מחבק נערה קטנה ועדינה. "תביאי את החברה שלך." הוא אומר לה. הקול שלו עבה כמו הזקן שלו. אני לרגע לא מבינה אל מי הוא מדבר, עד שאני קולטת שהוא מסתכל עליי. ארבלה מתנתקת מהחיבוק ומסתכלת עליו, ואז עליי. אביה מהנהן אליה, ואז אליי. "א…אני?" אני שואלת. "כן. בואי." אני קמה ברגליים רועדות והולכת לעברו. הוא מסמן לי לצאת מהדלת, ואני חולפת על פני השומרים שעל פניהם מבטי טינה. ארבלה יוצאת אחריי. אנחנו עומדות עכשיו במסדרון עשוי מאותה אבן כמו הכלא. אביה של ארבלה פונה אלינו ואומר, "אני הולך להביא את אנוק. חכו כאן." אחד השומרים נשאר לצפות עלינו, והשני הולך עם האב אל עבר דלת אחרת, מאחוריה כנראה נמצא אנוק. "מה קורה?" אני שואלת אותה. לשאלה הזאת יש הרבה משמעות מאחוריה. "אני לא יודעת." היא אומרת בקול רם. ואז היא מתקרבת אליי ולוחשת, "אבא שלי מתכנן משהו." אני בולעת רוק, ומנסה לנשום כרגיל. הנוכחות של השומר מעיקה עליי, גורמת לי להרגיש כמו פושעת. אני לא הפושעת. השליט הוא הפושע. אני מייצגת את הצדק הטוב, הוא את הרוע. אני מייצגת את האמת, הוא את השקר. אני מייצגת את המאזינים, וברגע שאני חושבת על המאזינים, אני שומעת את הטבע.