המהפכה השלישית-פרק 1

אני מגיעה לכפר לא הרוס כשאני בת שלוש-עשרה בדיוק. יום הולדת שמח לי. המתנה שלי: הזדמנות לשנות. הכפר שאני נמצאת בו עכשיו שונה מהכפר שבו גרתי. בתי עץ ובטון בעלי שתי קומות יוצרים רחובות המרוצפים באבנים שחורות. כרכרות ישנות רתומות לסוסים, שנושאות אנשים שמנים ושיכורים למחצה, מטלטלות על השבילים האפורים, מדי פעם כמעט דורסות ילד קטן שמשחק באמצע הדרך. אימהות עגלגלות תולות כביסה על חוטים שקשורים מחלון לחלון, ומשוחחות עם שכנותיהן על הא ודא. קולות של גברים עולים מפונדקים מקומיים, קולות צחוק ואושר שרק אדם שמנותק לגמרי מהמציאות יכול להשמיע. אני צועדת בין הרחובות הקטנים, וריח אוכל אמיתי ממלא את נחירי. בשנה הזאת שבה נדדתי מכפר הרוס אחד לאחר, נהגתי לצוד חיות קטנות כמו ארנבים בעזרת רוגטקה שבניתי, שירתה חיצי עץ קטנים שגילפתי בעזרת אבן. עכשיו, ריח של לחם וירקות נישא מכול פינה, גורם לי להזיל ריר ולהיזכר בזמנים טובים. הזיכרונות לא נמשכים הרבה זמן, כי אני קוטעת אותם. אסור. לשקוע. בעבר.
אני מטיילת לי עוד קצת ברחובות, עד שאני מגיעה למקום הומה אדם, שבמרכזו כיכר עגולה. מרכז העיירה הקטנה. אני הולכת במהירות למרכז הכיכר, שם אנשים מסתובבים להם בחוסר דאגה ואכפתיות. סוחרים מארצות אחרות קוראים בקולות רמים על סחורותיהם ועל המבצעים שלהם, וגברים שכנראה חזרו מציד חותכים צבאים ומוכרים את החתיכות שלהן לגברים אחרים, שכנראה לא צדים. המראה מעלה בי בחילה, ואני מסתובבת. אני מוצאת את עצמי עומדת מול המון אנשים. הם לא מסתכלים עליי, אבל הם נמצאים בקרבתי. זו ההזדמנות שלי. אני פותחת את הפה, ומשתעלת. אני מכחכחת בגרוני, פותחת את הפה בניסיון שני, אבל יוצא לי קול צרוד וחסר צבע. אני מכחכחת שוב, פותחת את הפה, ובפעם השלישית אני מצליחה לבסוף לדבר. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שידברתי, והמחשבה הזאת עוררה בי רצון להשתתק. לא. אני לא יכולה. אני נושמת עמוק ופותחת את הפה. "קוראים לי פיי." אף אחד לא מקשיב. אני מתעצבנת, וקוראת בקול גדול יותר "קוראים לי פיי!" עכשיו הסבתי את תשומת ליבם של האנשים. הם מסתכלים עליי במבטים מבולבלים, לא מבינים מה אני רוצה מהם. "קוראים לי פיי, והשליט לקח לי הכול. השליט הרס את הבית שלי, הרג את כול מי שאהבתי והכרתי." אני עוצרת לנשום. עכשיו נאי שמה לב שכול הכיכר שקטה. מצוין. "היום יום ההולדת שלי. את יום ההולדת הקודם שלי, חגגתי בבית, עם משפחה וחברים. והיום, אני ניצבת כאן לבד. כי אין לי אף אחד בעולם. ואני קוראת לכם לבוא איתי, והלהתנגד למלך!" אף אחד לא מדבר. ואז אני שומעת קולות. "עצרי!" שלושה שומרים במדים ירוקים ושחורים, עם סמל של חרב מדממת שמראה שהם חיילים של השליט, שועטים מהקהל לעברי. הקהל מזדעק, אבל לא עושה שום דבר. האישונים שלי מתרחבים באימה, ואני מתחילה לרוץ. אני עוברת את האנשים שעמדו בצפיפות, נכנסת בין רגליים ומתפתלת בין בטן שמנה לאחרת. אני מוצאת את עצמי במרכז הקהל, כולם גבוהים ושקטים ואין להם מושג איפה אני נמצאת. אני עומדת, לא מעזה לנשום. "איפה היא?!" צועק אחד השומרים, ואני לא יודעת אם זה אותו אחד שקרא לי קודם או אחר. האנשים סביבי נעים ונדים ומסתכלים מסביבם, מחפשים אותי. אחת רואה אותי. היא נערה צעירה ויפה, עם שיער חום ארוך ושמלה בלויה. יש לה עיניים ירוקות ומדהימות. בחיים לא ראיתי אדם יפה כל כך. היא מסתכלת עליי, ואני עליה. היא מבינה שאותי הם מחפשים. היא מזיזה את היד שלה, לא מסיטה מבט ממני. מאחוריה, נער עם שיער חום מתולתל ועיניים ירוקות כמו של הנערה מתבונן בי. אני מרימה את אצבעי הדקה אל פי, ומסמנת להם לשתוק. הם מהנהנים, ואז נעצרים ובוהים בי באימה. הילדה פותחת את פיה לצרחה, ובדיוק אז שומר תופס אותי ומניף אותי, וגורר אותי משם. שני שומרים נוספים תופסים את שני הנערים וגוררים גם אותם. אני צועקת ובועטת ומנסה לברוח, אבל השומר חזק וגדול ממני, ואני יודעת שאין לי סיכוי. יום הולדת שמח לי.