המדריך לערפד המתחיל – פרק23

"למה עניבה שלך כ"כ הדוקה?!" היא שאלה אותי בפתאומיות.
"ידעתי שזה הדוק מדי!" הוצאתי את הענבה לגמרי והורדתי את החליפה.
נשארתי רק עם הווסט והחולצה המכופתרת הלבנה מתחת.
"אוקיי, מה גילת?" היא שאלה שוב בפתאומיות.
"לגבי מה?" שאלתי.
"לגבי החקירה שלך…" היא ענתה.
אני צריך להתרגל לזה שהיא יודעת עליי הכל…
"אממ.. יש לאמלי חברה טובה ואני הולך לחקור אותה טיפה… טל וקסרמן…" אמרתי לה כשהוצאתי את האייפון וחיפשתי את הטופס שצילמתי.
לפתע, על השמשה היה מסך וכל החלונות ניסגרו ונהייה חושך גמור ואז על המסך היה את המסמך שצילמתי רק עם התמונה של טל וקסרמן בצד.
"היא..?" ג'ניפר שאלה.
"כן…" חייכתי.
המכונית הזאת פשוט ענקית!
"תגידי… זה לא מסוכן לנהוג מבלי לראות את הכביש?" שאלתי אותה.
"אבל אתה לא נוהג…" היא אמרה.
"אני ואת יודעים את זה.. אבל השוטרים בחוץ לא…" אמרתי לה.
"אל תדאג התוכנה שלי מראה לעיניי כל את מה שאתה רוצה שיראו… אותך נוהג עם שתי ידיים על ההגה עיניים על הכביש וגב ישר!" היא הדגישה את הגב ישר ואני יישרתי את הגב שלי.
"אוקיי, אז אני צריך לחקור אותה…" אמרתי לג'ניפר.
"בהצלחה שיהיה לך… היא עברה 8 תחנות משטרה כשאף אחד מהשוטרים הצליחו להוציא ממנה משהו לגבי הרצח." היא אמרה.
"מאוד מעודד, תודה." אמרתי לה.
"הגענו… לכבות את המנוע?" היא שאלה כשהיא נעצרה מול הבית של מייגן.
"לא, אני עוד מעט בא…" אמרתי כשיצאתי מהאוטו.
ואז חזרתי על עקבותיי ודפקתי על החלון.
הוא נפתח.
"דבר ראשון, תכבי את התוכנה… אני לא באוטו! ודבר שני, תכנס עכשיו לאוטו בחורה שאני לא רוצה שהיא תדע שיש לי מכונית מדברת… אוקיי? אז תהי בשקט ותתני לי לנהוג." אמרתי לה.
היא השמיעה צפצוף ולקחתי את זה ככן.
הסתובבתי והלכתי לכיוון הבית של מייגן.
דפקתי בדלת ואבא שלה פתח לי.
"ערב טוב, אדוני… באתי לקחת את מייגן לנשף." חייכתי אליו.
הוא נראה עצבני.
"אז אתה החרא הקטן שמאחר לקחת את הבת שלי לנשף!? הייתי צריך לדעת שאתה חרא לא קטן, ברוק!!" הוא הרים אותי מהצווארון והטיח אותי בקיר שבתוך הבית.
"נפלה טעות, אדוני!" נאנקתי כניסיתי בעדינות לשחרר את האחיזה שלו בי.
בני אדם העצבניים הם הכי שנואים עליי.
הוא לא הרפה ממני.
אז יצאתי מלמטה מהחולצה ונעמדתי מאחוריו.
"שמי פיטר, אדוני." אמרתי כשיישרתי את עמידתי.
הוא עזב את החולצה ופנה אליי.
"פיטר? אותו בחור שעושה עם הבת שלי את החקירה על הרצח של אמלי?" הוא שאל בחיוך.
"אממ.." לא ידעתי מה לענות.
לחשוב על העובדה שהיא מדברת עליי עם אבא שלה.
זה ממש מוזר לי.
"אני לא מאמין! בוא הנה! מצטער!" הוא צחק וחיבק אותי באותו זמן.
"זה בסדר, אדוני…" חייכתי בנימוס.
"שמעתי המון עליך ממייגן שלי… היא מעריצה את הדרך שאתה עובד בה… היא אמרה שאתה חכם ואתה יודע מה אתה עושה! בדיוק הבחור שאני רוצה לבת שלי!" הוא התחיל את הנאום שלו כשאני פניתי לחולצה שלי ולבשתי אותה.
"באמת?" שאלתי אותו בחיוך.
"כן! אני לא רוצה את הבחורים המפוקפקים כמו ברוק! אני רוצה מישהו חכם ונבון כמוני! מייגן מאוד דומה לאמא שלה בקטע הזה! נמשכת לחזקים! ושלא לדבר גם על המראה…!" הוא תקע בי מרפק כשהייתי באמצע לכפתר את החולצה.
"אני רוצה מישהו שימשיך את המסורת של החקירות… ואתה עולה מעל כל הציפיות! אתה חזק, ובטח כבר הגעת למקומות מאוד גבוהים בחקירה! ושמעתי ממייגן שיש לך גם קשרים בכל מקום ועל זה שאתה- בעצם על זה אני לא רוצה לספר לך… מי אני שיתערב לבת שלי בחיים?! אני בסך הכל רוצה שיהיה לה טוב! ואיתך! איתך יהיה לה טוב! אני בטוח!" הוא חייך אליי.
"תודה רבה, אדוני, אבל-" אמרתי מבלי להסתכל עליו כשמתי את הווסט שלי.
"והנה הנסיכה של אבא מגיעה…" שמעתי את אבא של מייגן.
הבטתי במדרגות שמובילות לחדר של מייגן והיא ירדה בהם עם שמלה מדהימה ומסנוורת.
היא הייתה נראית כ"כ שבירה וטהורה בו זמנית.
"נכון שהיא הכי יפה שיש?!" אבא שלה פנה אליי.
"אממ… א-אני…" בלעתי את הרוק שלי כשניסיתי למצוא את המילים הנכונות.
"תראי מה זה! חמש שניות בחברתך והוא כבר איבד את הלשון!" הוא צחק מזה כאילו זאת הייתה הבדיחה הכי מצחיקה של השנה.
"אפשר לזוז?" היא הגיעה אליי וחייכה.
היינו קרובים.
נזכרתי באותה נשיקה שהייתה לי ולה בקנדה באותו יום.
רציתי לחייך חזרה אבל אז ראיתי שהעיניים שלה אדומות מבכי.
החזרתי את מבטי האדיש.
הנהנתי ויצאנו מהבית בשתיקה כשברקע אבא שלה מברך אותנו בנסיעה טובה.
נכנסו למכונית והתחלנו לנסוע בשתיקה מעיקה.
כשהבטתי במייגן ראיתי את הדמעות בעיניים שלה ולא יכולתי לעמוד בזה.
עצרתי בצד במהירות ואז פשוט שתקתי ולא הסתכלתי עלייה.
"אוקיי… מה כבר קרה עם ברוק?" שאלתי.
היא שתקה והתחילה לבכות מבלי להשמיע קול.
עברו לי כ"כ הרבה אפשרויות על דברים נוראיים שברוק יכל לעשות לה.
אבל היא שתקה!
התחלתי להתעצבן שהיא לא מדברת, אבל לא יכולתי לצעוק עלייה.
אז חיבקתי אותה.
"את יכולה לסמוך עליי…" אמרתי לה כשלא הרפתי ממנה.
היא חיבקה אותי חזרה והחלה לבכות עליי.
לאחר כמה דקות לאחר שהיא נירגעה היא התחילה לדבר.
"אני פשוט… לא טובה מספיק!" היא תחילה ואז משכה באפה.
חיפשתי בעיניי טישו אבל לא מצאתי ואז פניתי לעבר הצד של הנהג והיה שם מדף ומעליו טישו.
ניחשתי שזאת ג'ניפר והיא מקשיבה לכל מילה שלנו.
איזה כיף.
"למה את חושבת ככה?" שאלתי את מייגן ברוח כשנתתי לה את הטישו.
היא קינחה את האף שלה בעדינות.
"ברוק אמר שהוא ניגעל ממני כי אני לא מתלבשת כמו כולן…" היא סיפרה לי.
הברוק הזה צריך להישרף.
זה שלמייגן יש עוד טיפה של היגיון שפוי בראש שלה שאומר לה לא להתלבש כמו פרוצה, בדיוק כמו שהחברות שלה מתלבשות, זה רק נקודה לזכותה!
"הוא לא יודע מה הוא אומר…" אמרתי לה בעידוד.
"מה?" היא הרימה את ראשה מהטישו.
"את נראית מדהים! השמלה הזאת באמת מחמיאה לך! ואת גם התאפרת נורא יפה! זאת אומרת, לא שבלי איפור את נראית זוועה… את נראית טוב גם בלי איפור… את נראית יפה בכל מצב! אפילו בלי שמלה! זאת אומרת…! לא בלי-בלי שמלה! עם בגדים רגילים! את פשוט נראית מדהים…" נאנחתי ונישענתי על הכיסא שלי.
"ת-תודה…" היא חייכה.
חייכתי חזרה.
"את לא צריכה להתייחס לכל מה שאומרים לך.. במיוחד לא למה שברוק המוח במבוק ההוא אומר…" אמרתי לה.
היא צחקה.
"אבל אולי באמת הייתי צריכה לקחת שמלה שדומה לשל כל השאר…" היא אמרה.
"לא! את לא היית צריכה לעשות כלום! תקשיבי לי…" שמתי את הידיים שלי על הלחיים שלה והסתכלתי לה בעיניים.
"זאת לא הייתה אשמתך..! ברוק הוא האידיוט פה! לא את!" אמרתי לה את זה בלהט.
לפתע הבחנתי בכמה אינטימיות יש במצב הזה אבל לא עזבתי אותה.
המשכתי להתבונן לה בעיניים כשהיא מתחילה לעצום את שלה.
מה, עוד פעם? לנשק את אותה אחת שאני צריך לנתק ממנה קשר…
אבל… אני… לא! פיטר, תפסיק! זה רק יעשה לך ולה רע!
לפתע התנגנה מוזיקה שקטה ברקע.
ג'ניפר…
חזרתי לכיסא שלי ועזבתי את מייגן.
"אתה הפעלת את המוזיקה הזאת?" היא שאלה אותי בחיוך.
"לא, זאת המכונית החדשה שלי, המערכת כאן קצת מקולקלת!" בעטתי עם הרגל ליד הדוושה של הגז.
"אווץ'…" שמעתי את קולה הממוחשב של ג'ניפר.
"שמעת את זה?!" מייגן קפצה מהכיסא.
"שמעתי את מה??" היתממתי.
"מישהו אמר אווץ'!" היא אמרה לי.
"זה… זה אני" חייכתי.
"אתה?"
"כן! זה אני…"
"למה?"
"למה מה?" שאלתי.
"למה אמרת אווץ'?"
"כי… כי נתפסה לי הרגל! כן! זהו זה! הרגל שלי! אווץ'…" צחקתי צחוק מאולץ.
"אוקיי…" היא אמרה.
התחלתי לנסוע שוב כשהכיוון הכללי שלי היה הבי"ס.
"אז עם מי תכננת ללכת?" מייגן שאלה אותי.
"לא תכננתי ללכת לנשף בכלל…"אמרתי לה.
"מזל שיש אותי, כדי למשוך אותך מהמיטה ולהביא אותך לנשף" היא חייכה.
צחקתי מעט ורק חייכתי כל הדרך.
שמחתי שמייגן הישנה חזרה.
"הגענו…" נעצרתי מול הבי"ס ושמעתי מבפנים את כל התלמידים עושים כיף.
היא יצאה מהמכונית.
"אתה בא?" היא שאלה אותי כשהסתובבה אליי.
"לא… אני חושב שאני יחזור לישון…" אמרתי לה.
"נו, אל תהיה כזה יבש!" היא חייכה אליי.
"לא, אולי בפעם אחרת…" חייכתי אליה.
"אני מתעקשת…" היא אמרה לי ואני נשבע שהעיניים שלה גדלו ונהיו חמודות.
"בבקשה…" היא מצמצה כמה פעמים.
"את עושה לי עיניים.." אמרתי לה.
"וזה עובד?" היא שאלה אותי בחיוך.
נאנחתי.
"יש!!! בוא מהר!" היא רצה לדלת שלי פתחה אותה ומשכה אותי החוצה.
"חכי! לא! רגע!!!" צעקתי כשאני מנסה לעצור אותה.
אבל בחיי, היא הייתה חזקה.
נכנסנו לאולם ספורט של הבי"ס בשיא המסיבה.
פערתי את עיניי.
כל הבנות שם היו עם… מינימום בגדים!
אני לא מאמין שברוק רצה להלביש את מייגן באחד מהדברים האלו!
אם אני יתפוס אותו הוא יתחרט על זה שהוא נולד- מחשבותיי נקטעו.
"מייגן! אנחנו כאן!" כמה מהחברות של מייגן קראו לה.
היא חייכה אליי.
"לכי, אני יחכה כאן…" אמרתי לה.
היא פנתה ללכת אבל אז חזרה וחיבקה אותי.
"תודה, ואל תברח!" היא אמרה ואז הרפתה את החיבוק ורצה אל החברות שלה.
כמה מהתלמידים הסתכלו עליי בהלם.
הם לא רגילים לשמוע ממני כ"כ הרבה באותו זמן.
אוקיי, הגיע הזמן להיות טיפה אדישים למצב.
הכנסתי את הידיים שלי לתוך הכיסים ולבשתי פרצוף אדיש.
"פיטר!" שמעתי את אריק וניתקפתי פחד.
התבוננתי על הבגדים שלי, הם היו מקומטים והייתי בלי העניבה והג'קט.
"הי אריק…" הסתובבתי אליו.
"הי! למה התעכבת כ"כ?!" הוא שאל אותי בחיוך.
"אממ… כי…" התחלתי כשאני מנסה למצוא תירוץ טוב.
"פיטר!!!"שמעתי עוד קול מוכר ואז הגיע הריח הכי נורא שיש בעולם הזה.
"ברוק, למה אתה לובש חגורה משום?!" אריק שאל אותו.
"אל תתערב, פריק!" הוא צעק על אריק ואני סתמתי את האף.
"מה, זה מפריע לך? אוי סליחה, לא תכננתי מראש שאתה תהיה חלש!!!" הוא צרח עליי כשהוא שלח לעברי שום.
תפסתי אותו לפני שהוא פגע בפנים שלי.
"חלש? משום? לא נראה לי… אבל ניסיון נחמד…" אמרתי לו כשהפלתי את השום.
וזה הזמן להגיד לכם, הקוראים, משהו מאוד מאוד מאוד חשוב…
ערפדים לא נחלשים משום!!!!!
זאת האמונה הטפלה הכי גרועה שהייתה לערפדים!!!
יצאתי החוצה מהאולם כדי להירגע טיפה מהריח הנורא ההוא ולהוריד מעט פרופיל.
"שיש.. הברוק הזה…" נאנחתי.
"לא סיימתי איתך!!!" ברוק יצא מהאולם ומאחוריו באו כמה עשרות נערים כדי לראות את הריב שלנו.
הסתובבתי אל ברוק.
"אתה נישקת את החברה שלי ועכשיו בגללך כולם חושבים שאני משוגע בגלל שראיתי אותך חושף שתי ניבים ועיניים לבנות!!!" הוא צרח עליי.
עבר גל של התלחשויות בקהל.
"אתה רואה?!" הוא צעק עליי.
"אני מצטער… אני לא שולט בהם." אמרתי לברוק באדישות.
"אתה תצטער ועוד איך!!!" הוא שלף סכין מעץ.
וכן, הקטע עם היתד של העץ כן אמיתי…
חוץ ממני כולם צחקו על ברוק.
ראיתי שזה גולש למקומות שאני לא רוצה להכנס אליהם אז ניסיתי להפסיק את הריב הזה.
"ברוק, אתה לא צריך לנסות להוכיח יותר, תעזוב את זה!" ניסיתי להרגיע אותו אבל הוא רק התעצבן יותר.
"קראתי עליכם המון! אני יודע שעץ עוצר אתכם!!" הוא צעק עליי כשהתקרב עם הסכין.
"אני מורשם… אבל זה לא המקום ולא הזמן!" צעקתי אליו.
"אני הולך עכשיו להוכיח לכולכם שהוא ערפד!" הוא צרח שוב את המילה המעיקה הזאת!!
שוב גל של צחוק.
ניצלתי את הרגע שברוק מסתובב בין כולם ומנסה לשכנע אותם וברחתי..
כן, כן.. אני יודע שאני יכול להכות אותו ולגמור עם זה אבל עם פרופיל גבוהה כמו שלי אני חייב לברוח.
ברחתי למחסן של הבי"ס.
באותה תקופה בבי"ס עשו שם שיפוצים והתקינו שם ביוב חדש.
וכנראה שהעובדים עכשיו בהפסקה כי כל הכלים של ההתכה נישארו במקום.
שמעתי את הדלת נפתחת ואז מייד נסגרת.
ניסיתי להריח, אבל החום שם ערפל את החושים שלי.
התחלתי להתייבש.
"ערפדי-פדי… צא החוצה…" שמעתי את קולו של ברוק והוא היה רצחני.
ניסיתי להתחבא ולא להשמיע קול.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלא יכולתי לעשות כלום.
בקושי הצלחתי לנשום ואז ברוק הגיע.
בידו היה משהו שירה אש.
זה היה המטף הזה שמשתמשים בו בשביל להתיך ברזל.
המכשיר היה דלוק והרגשתי את החום של האש מתקרב אליי.
ראיתי את המוות בעיניים.
"עכשיו," ברוק אמר כשהוא מוציא פלאפון עם מצלמה.
"תצרח שאתה ערפד ואני יחוס על חייך." הוא אמר לי.
אפילו אם הייתי רוצה לא הייתי יכול בגלל שגרוני כבר עמד להיסגר.
ואני אומר לכל הקוראים עכשיו, שיכולתי לסיים פה את המדריך בגלל אותו מקרה אם מייגן לא הייתה מגיעה למקום.
"ברוק!!" היא צרחה וברוק הפיל את המכשיר כשהלהבה שלו היא לכיווני.
ניצלתי את הרגע וברחתי.
יצאתי מהמחסן ורצתי למכונית שלי.
"ג'וניפר!" צעקתי והיא פתחה את הדלת ונתנה לי לקפוץ פנימה.
שמעתי את המנוע נידלק והיא האיצה לכיוון הבית שלי.
"דם…" נאנקתי.
"אין לי… אבל אני משתדלת להגיע הביתה כמה שיותר מהר! תחזיק מעמד!" היא אמרה לי.
כבר התחלתי לאבד את הראייה.
הרגשתי שאני נמס מבפנים.
"קור…" נאנקתי, כמעט בלי נשימה.
"כמובן!" ג'ניפר אמרה והדליקה את המזגן על קירור.
"תחזיק מעמד! אנחנו כמעט שם!"היא אמרה לי כשהוציאה מאוורר שהעיף עליי אוויר קר.
הצלחתי להחניק נשימה עמוקה וניסיתי לא למות.
"הגענו!" היא נעצרה מול הבית שלי.
היא פתחה את הדלת.
"תמהר!" היא צעקה אליי כשסחבתי את עצמי החוצה.
הניבים כבר לא יכלו להישאר בפנים ויצאו יחד עם העיניים הלבנות.
עליתי במעלית כשאני מנסה לא להתמוטט בתוכה.
הוצאתי את המפתח של הבית שלי ופתחתי את הדלת.
רצתי לספה שלי (שבגבה יש כיס סודי עם דם למקרה חירום… ונראה לי שזה היה מקרה חירום…) הוצאתי את השקיות דם מהכיס ושתיתי אותם במהירות כשאני מרגיש שאני מתחיל לקבל את כוחי בחזרה.
פשוט ישבתי שם, עם הגב לדלת ושתיתי… ושתיתי… ושתיתי…
עוד שקית ועוד אחת…
עד ששמעתי משהו שלא רציתי לשמוע.
"פיטר!" מייגן נכנסה לבית שלי, מתנשפת.
'שיט.. הדלת!' נזכרתי שלא סגרתי את הדלת מאחוריי.
למזלי עדיין הייתה לי תקווה.
הייתי עם הגב אליה וישבתי על הרצפה.
אז ניסיתי שלא יווצר מצב שאני עם הפנים אליה.
"פיטר, רצת… ואני לא הבנתי מה קרה…" היא אמרה בין נשימה לנשימה.(כנראה שהיא רצה את כל הדרך לכאן.)
"תלכי מפה!!" צעקתי עלייה.
"מה? למה?.. אתה בסדר?" היא התקרבה וניסתה להסתכל עליי.
היא הסתכלה עליי מצד שמאל כשאני מנסה להסתכל לצד ימין כדי שהיא לא תראה את הפנים שלי.
"פשוט תלכי!!! תלכי מכאן!!" צעקתי עלייה.
היא כבר הגיעה לצד השני של הספה וראתה את השקיות דם.
הכל אבוד.
"פיטר… תסתכל עליי." היא אמרה.
שתקתי וניסיתי לחשוב על איזה תשובה להגיד או על מה לעשות.
אבל אז פשוט הרמתי את מבטי אלייה והיא ראתה אותי עם הדם על השפה ועיניים לבנות.
בהתחלה היא הייתה בהלם.
היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
"אני יכול להסביר…" אמרתי לה כשבלעתי את רוקי.
"מה אתה?" היא שאלה.
"אני ערפד…" נאנחתי.

ההמשך יבוא… :P(אם תגיבו ^^" )