המדריך לערפד המתחיל – פרק 8

זה היה הדבר הכי הזוי שקרה לי באותו יום.
חסמתי את הדרך של מי שזה לא היה בכך שנתקעתי בו ורק אז הרחתי מי זה.
"מייגן?!" שאלתי כששפשפתי את עיני כדי לראות יותר בברור.
משום מה הראייה שלי הייתה מעורפלת- משהו שלא קורה לערפדים.
"פיטר… א-אני…" מייגן התחילה להגיד כששמעתי את ליבה ממשיך להאיץ את פעימותיו.
"מה קרה?" שאלתי אותה כשהדלקתי את האור של המסדרון כדי לראות בברור.
כשהדלקתי ראיתי שהיא בוכה.
"מייגן? א-את בוכה?" ניסיתי לוודא את מה שראיתי או לא ראיתי.
"פיטר, אני לא מוצאת את המתג של האור בסלון." היא השפילה את מבטה והמשיכה לדמוע.
בתור ערפד שבחיים לא הייתה לו בת זוג, לא ידעתי מה לעשות במצב הזה.
"ל-למה?" ניסיתי לשבור את השתיקה.
"אני מפחדת מהחושך…" היא אמרה כשהמשיכה להתבונן ברצפה.
נאנחתי והלכתי לסלון כשמייגן הולכת אחריי ובודקת שאף אחד לא יתנפל עלינו מאחור.
"הנה, המתג כאן." אמרתי כשהדלקתי את האור ואז כשהסתובבתי למייגן היא לא הייתה שם.
"מייגן?" קראתי לה ושמעתי את ליבה פועם.
"כאן למטה…" היא אמרה בחיוך והבטתי למטה, היא ישבה ליד הרגל שלי וחיבקה את רגליה בפחד.
"את תהי בסדר"
"נכון…" היא ניסתה לקבל את העידוד שנתתי לה וקמה.
"טוב, לילה טוב…" אמרתי לה ופניתי ללכת משם.
"חכה!" היא תפסה לי במעיל.
"רוצה לראות איתי קצת טלוויזיה?"
"אוקיי."
התיישבנו בספה מול הטלוויזיה שלא הדלקתי אולי כבר איזה חודש.
לאחר שהצלחתי לפענח את 'נפלאות' הטלוויזיה וכל שאר מכשירי החשמל שקשורים אליה הרגשתי שמייגן נישענה עליי.
"מה לעזאז-..?" התבוננתי בה והיא ישנה.
נאנחתי וניסיתי להוריד אותה ממני בעדינות כדי שאני יוכל ללכת לישון כמו ערפד נורמלי.
לא הצלחתי, היא יכלה להתעורר בעזרת כל תנועה.
"ממש מעולה…" אמרתי לעצמי.
'…מאז שה'מייגן' הזאת נכנסה לתמונה!' קולה של ג'ון הדהד בראשי.
הזעפתי פנים והרמתי את מייגן לגמרי וסחבתי אותה לספה הגדולה שהייתה לצד אותה ספה שהיינו בה.
הנחתי אותה בעדינות על הספה וכיסיתי אותה בשמיכה.
"רק הלילה פיטר…" אמרתי לעצמי בנימה מעודדת.
לא היה לי מספיק אנרגיות לכל מה שקשור לבני אדם.
כל הסודיות הזאת הורגת אותי.
לאחר שווידיתי שמייגן ישנה הלכתי למטבח ומזגתי לעצמי קצת דם לכוס.
שתיתי את זה בכמה לגימות מהירות ורק התענגתי על הרגע.
לאחר כמה שניות רציתי ללכת לחדר שלי ולהמשיך לישון אבל משהו עצר אותי.
הקופסה של הפיצה הייתה מונחת על השיש לידי.
פתחתי אותה והיה שם עוד יותר מחצי פיצה.
לקחתי משולש אחד ונגסתי בו.
—————חוק מס' 15: אל תאכל אוכל של בני אדם.——————–
לא היה טעם… כמו שאצל הבני אדם למים אין טעם, ככה זה אצל הערפדים.
אותי זה אפילו די הגעיל.
"טעים לך?" שמעתי את ג'ון ונבהלתי- ושפכתי הכל החוצה.
"מה לעזאזל את עושה כאן?!" שאלתי אותה בהתפעלות.
"התגנבתי לכאן באמצע הלילה… ונחש את מי ראיתי?" היא התקרבה אליי ולא נראית כאילו היא שמחה מהעובדה שאני הרגע כיסיתי את מייגן בשמיכה ובכלל דאגתי לה שהיא תישן כאן.
"התגנבת לכאן? למה?"
"כי בא לי!"
"ג'ון!"
"פיטר! אתה לא רואה מה היא עושה לך?"
"תפסיקי, היא רק ביקשה לישון כאן…"
"רק ביקשה לישון כאן!?"
"מה ציפית? שאני יזרוק אותה לרחוב?"
"האמת שהייתי שמחה אם היית עושה את זה."
"עכשיו את סתם שונאת אותה…"
"לא…" היא אמרה בציניות. "עלית עליי!"
"ג'ון…" נאנחתי, ידעתי שג'ון לא תפסיק להטיף לי על זה.
"למה התגנבת לכאן?.."
"מה?" היא התעוררה מהשאננות שלה.
"אמרת שהתגנבת לכאן, למה?"
"הרחתי משהו מוזר במייגן הזאת…"
"אוקיי, ועכשיו את האמת…?"
"פיטר… אני רוצה לעשות איתך את החקירה הזאת"
"ג'ון, את יודעת שאני עובד לבד"
"לא אתה לא! עובדה! מייגן חוקרת איתך את התיק הזה!" בשלב הזה היא כבר צעקה.
"ששש!" השתקתי אותה.
"בואי ניקח את זה לחדר שלי…" לחשתי לה כשראיתי את מייגן הופכת צד.
עלינו לחדר שלי וכשנכנסתי לשם דרכתי על משהו והוא השמיע קול קרנצ'י.
התבוננתי למטה וראיתי שזה מזרק שבור.
"מה זה?" שאלתי כשהתכופפתי והרמתי כמה חלקים של זכוכית.
"זה שלי…" ג'ון אמרה באדישות.
"מה?!"
"כלומר, היה…" היא אמרה כשהתבוננה בצער על המזרק.
"ג'ון. מה עשית?" שאלתי אותה כשהתרוממתי.
"שום דבר מיוחד…" היא היתממה.
"למה אני לא מאמין לך?"
"אי-שפיות זמנית?" היא ניסתה לעגל פינות.
"ג'ון זה לא מצחיק, השתמשת בזה עליי?" שאלתי אותה.
"לא…." היא הסיטה את מבטה ממני. חידדתי את מבטי.
"טוב, כן!"
"מה הזרקת לי?" קיוויתי שזה לא משהו גרוע.
"מערפל חושים"
נאנחתי.
רק עכשיו הבנתי למה הרחתי שני אנשים כמייגן הגיע לחדר, זה בגלל מה שהיא הזריקה לי.
ובגלל זה גם הראייה שלי לא הייתה טובה כ"כ.
ובגלל זה לא הרחתי את ג'ון כשהיא הייתה במטבח איתי!
"לא השארת לי ברירה! הלכת לעשות את החקירה עם מייגן ההיא!" היא ניסתה לגונן על עצמה.
"אה.. אז בגלל זה עירפלת אותי!?" התעצבנתי עליה.
"כן.. לא!"
"ג'ון… יודעת מה? אין לי כוח אלייך עכשיו. צאי מפה."
"רגע, פיטר!"
"תלכי מפה!" חשפתי שיניים.
היא לא אמרה כלום והלכה משם.
"אני מוקף בגנון…" נאנחתי ודרכתי על עוד משהו.
התבוננתי ברגל שלי וזה היה דף.
הרמתי אותו וראיתי שזה אלון של מגמה חדשה של אוניברסיטת וושינטון.
זה מגמה על החיים של המתים?! זה בכלל הגיוני?
כשבדקתי את זה קצת יותר לעומק ראיתי שהשם של המורה היה ג'ונתן וויליארד.
משהו כאן לא הסתדר לי.
הוא מורה!? אז איך היה לו זמן להיות עם נערה כמו אמלי? רוב הסיכויים שהיא פשוט התלמידה שלו.
החלטתי שאני יבדוק את זה מחר.
אבל לבינתיים.
לקחתי את הפלאפון שלי שהיה על השידה שלי וחייגתי לאד.
"הלו..?" שמעתי קול קם משינה.
"אד! אני צריך את העזרה שלך…"
"ברור… מה השעה?" הוא שאל.
"אממ…" הסתכלתי בפלאפון. " ארבע ורבע.
"אה-הא…" הוא ניתק.
"הלו?!" ניסיתי לדבר אבל ללא הצלחה.
חייגתי שוב והוא שוב ענה.
"תן לי לישון!"
"שנייה! איך מטפלים במערפל חושים?"
"מה?"
"ג'ו- כמולה, מישהו, הזריק לי מערפל חושים… איך אני מפיג את ההשפעה?!"
"איזה סוג דם אתה קונה?"
"B POS" עניתי.
"תערבב את זה עם לימון ותשתה."
"אוקיי, תודה… אתה מלך!"
"אני ישן!"
הוא ניתק וחייכתי.
ירדתי במדרגות במהירות לכיוון המטבח.
שם פתחתי את המקרר אבל אז הבחנתי במשהו מוזר בסלון.
כשישרתי את מבטי לשם ראיתי שג'ון רוכנת למייגן בצורה קצת לא טובה- היא רכנה כדי לשתות לה את הדם.

ההמשך יבוא (אם רק תגיבו שאתם רוצים המשך בכללל!!!)