המדריך לערפד המתחיל – פרק 27

היא בהריון! איך לא עליתי על זה?! טל בהריון!
היא יודעת שאם היא תספר למישהו על מה שקורה בשיעורים של ג'ון וויליארד לא רק היא תהיה בסכנה אלא גם התינוק!
איזה טיפש אני!
התבוננתי בה שוב הפעם סורק את איזור הבטן ומנסה לשמוע יותר טוב.
היא כנראה הייתה בחודשים הראשונים כי לא ראו את ההריון על הבטן אבל אני שמעתי אותו ושמעתי טוב את פעימות הלב של התינוק.
"זה לא קצת מסוכן לאישה במצבך להיות בלחץ?" ניסיתי לחייך אליה בלבביות.
היא הבינה שאני יודע על התינוק.
אבל הפנים הנוקשות שלה המשיכו בדברם.
זה נראה לי הדבר שאני הכי מעריץ אצל הבני-אדם. או יותר נכון אצל הבנות-אדם.
כשבת אדם בהריון אני יכול לבטוח בה במאה אחוז שהיא לא תעשה שום דבר פזיז שיכול לסכן אותה ואת התינוק במיוחד.
ההגנה הזאת שיש להן על משהו כ"כ עדין וקטן… זה משהו שתמיד הערצתי.
ומי יודע… אולי יום אחד, גם אני יגן על תינוק אחד בתוך בטן.
אבל זה לא נישמע לי סביר כי אין מצב שאני יגן על התינוק שלי כי לא יהיה לי תינוק, ואני לא יגן על תינוק שהוא לא שלי.
אבל אולי במקרה הזה זה יותר פשוט.
אני מתכוון, תראו את היצור חסר האונים הזה (אני מתכוון לאמא) היא לא יכולה אפילו להגן על עצמה! נכון שיש לה רובה אבל כל אידיוט שיודע מה זה רובה יוכל להפיל את האחיזה המגושמת שלה בהדק.
והיא כ"כ נואשת להגן על התינוק, אז מי אני שיגיד לה לא?
חוץ מזה יש כזה חוק.
——-חוק מספר 28: אין לשתות דם\ להרוג בת אדם בהריון—–
אמרו לי שהחוק הזה נוצר בגלל שלשתות או להרוג מישהו שהוא לא יכול להגן על עצמו זה נוגד לעקרונות של המועצה.
זה דומה בדרך מוזרה לחוק שאסור לשתות ממישהו שהוא בבי"ח.
"תקשיב חבר, אני לא יודעת מי אתה או מה אתה יודע ומה אתה רוצה לדעת, אבל שתדע שאני לא אחת שמפילים בקלות!" היא קטעה את מחשבותיי ונעה מרגל לרגל בעצבנות.
"מתוקה, אם הייתי רוצה שתיפלי כבר היית על הרצפה." חייכתי אליה פנייה הנוקשות התרככו מעט.
היא הייתה במצב רגיש כנראה כי היא ממש על סף בכי והרגשתי את זה.
"מה אתה רוצה ממני?" דמעות עלו בעיניה והיא הורידה את הרובה.
"להזמין אותך לקפה." אמרתי כשהורדתי את ידיי.
"אני לא שותה קופאין. לא טוב לתינוק." היא אמרה בקרירות.
"אז מה אתה אומר על בירה?" פניתי לבטן שלה בחיוך.
היא צחקה.
"זה יגיע את יודעת…" אמרתי לה כשפנינו לתוך המסעדה.
התיישבנו במקום מוצל והזמנתי לה ארוחת בוקר ושמרתי על שתיקה כשהיא אכלה אותה.
התבוננתי החוצה וראיתי את השמש להוטת בחוץ ואת גלי החום שנמצאים באופק והצטמררתי.
זה לא מקום טוב לערפד.
הורדתי את המעיל שלי ונישארתי עם החולצת טריקו שג'ון הביאה לי כשהייתי אצלה.
"איך אמרת שקוראים לך?" היא שאלה כשהבחינה שאני מוטרד.
"פיטר." חייכתי.
"אז פיט בטוח שאתה לא רוצה?" היא הרימה עם המזלג חלק מהסלט וחייכה אליי.
"זה בסדר, אני לא רעב." לאוכל מגעיל של בני אדם.
"איך שאתה רוצה…" היא חייכה והמשיכה לאכול.
היא קראה לי פיט… בדיוק כמו שמייגן קוראת לי.
אני שונא שהיא קוראת לי ככה!
אבל היא כנראה מחכה לצלצול ממני.
הוצאתי את הפלאפון שלי ורציתי לשלוח לה הודעה שאני בסדר ושמצאתי את טל.
אבל לא הייתה קליטה.
כנראה בגלל המקום שאנחנו נמצאים בו.
אולי זה הזמן להגיד שאני שונא שבני אדם עושים את הדבר האידיוטי הזה שכשאין להם קליטה אז הם מרימים את הטלפון.
כן, כאילו זה יעבוד.
לאחר שהיא סיימה הזמנתי לה קינוח שהיא בחרה וניסיתי להתחיל לדבר לעניין כדי שאוכל לצאת מהמקום הלוהט הזה כמה שיותר מהר.
"אז זה המקום שהייתן באות אליו כל הזמן?" שאלתי אותה כבדרך-אגב.
"מה?" היא הרימה את ראשה מהעוגה.
"את ואמלי…" לבשתי פנים רציניות.
"רק כשהיינו בצרות" היא אמרה כשהתעסקה בעוגה בחוסר עניין.
"זה קרה הרבה?"
"רק כשמישהו סטר את העקרונות של אמלי." היא אמרה בחיוך.
"אכפת לך לפרט?"
"'המוביל' תמיד היה אומר לה שלאמונות שלה לא יהיה מקום בעולם החדש שהוא הולך ליצור ושכדאי לה-" קטעתי אותה.
"וואו! מי זה 'המוביל' ולמה הוא רוצה ליצור עולם חדש?!" שאלתי כשרכנתי לשולחן.
היא שתקה.
"טל, אני צריך שתעזרי לי ואני יעזור לך…" אחזתי בידה וניסיתי להרגיע אותה.
היא העלתה דמעות.
"אני מבטיח שאני יגן עלייך ועל התינוק בכל מחיר שהוא, ואני אחד שלא מפילים בקלות." חייכתי אליה.
היא ניסתה לדבר אבל לא הצליחה בגלל הדמעות.
אז ידעתי שצריך לשנות נושא למשהו טוב כדי שהיא תוכל להירגע טיפה.
"לך ולתינוק יהיה מקום להסתתר בו, אבל לא מקום מרוחק ומוסתר אלא מקום שיש שם אנשים שיגנו עלייך, שג'ון וויליארד לא יעז להתקרב לשם…" חייכתי אליה.
"איזה מקום?" היא שאלה בקשיחות.
"הבית שלי." חייכתי.
היא שתקה והמשיכה לבכות.
"תוכלי לחיות שם בשקט, אני מבטיח. תוכלי אפילו להביא את בעלך!" חייכתי.
"אני לא חושבת שתרצה שהאבא של התינוק יהיה שם…" היא צחקה.
"למה?" שאלתי כשגם אני צוחק מעט.
"האבא הוא ג'ון וויליארד, המורה שלי." היא אמרה לי ואז פרצה בבכי.
קפאתי.
"מה?! את וג'ון וויליארד?" שאלתי כלא מאמין.
"לא! אני בחיים לא רוצה להתקרב למטורף הסוטה הזה יותר!! הוא פשוט .. הוא…" היא לא יכלה להמשיך אבל אני הבנתי לבד.
"הוא עשה את זה לעוד תלמידות, או תלמידים?" שאלתי ברכות.
"אין תלמידים! יש רק תלמידות! חוץ ממתלמד האישי שלו! הדיוויד הזה הוא הבן היחיד שיש שם." היא שתקה.
"אז הוא עושה את זה לכולן?" שאלתי.
"כן, זאת התוכנית שלו! ליצור גזע חדש של חצי בני אדם וחצי ערפדים ובכך לטהר את העולם." היא אמרה.
"טל, מה הוא בדיוק מנסה לעשות?" שאלתי כשהגשתי לה טישו.
היא קינחה את האף משכה באפה והתבוננה בי בעיניים אדומות.
"בהתחלה, הוא היה מספר לנו איזה עולם מזוהם ומקולל יש לנו כיום ומשך אותנו לכיוון העולם המטוהר.
הוא ניסה להכניס לנו לראש את האמונה שלו…"
"למה את מתכוונת 'האמונה שלו'?" שאלתי בחוסר הבנה.
"הוא רוצה להשמיד את כל הבני אדם והערפדים על כדור הארץ וליצור גזע משלו של חצי ערפדים וחצי בני אדם"
"זה אפילו לא הגיוני!" התעצבנתי.
איך הוא הולך ליצור חצי ערפד וחצי בן אדם?! אפילו המועצה לא הצליחה לעשות את זה, והיא ניסתה! הייתה שנה אחת שלמה שהיא עשתה ניסויים על בחור אחד והמסכן הפך לבן אדם במקום לחצי חצי.
ואחרי שניסו לשנות אותו גילו שאי אפשר לחזור חזרה והוא נישאר בן אדם לנצח.
"מה לא הגיוני?" היא שאלה בחוסר הבנה.
"קודם שימצא ערפדים… הם לא קיימים אפילו!" שיקרתי.
"זה מה שאמלי אמרה." היא חייכה.
"מה זאת אומרת? היא לא האמינה בערפדים אבל עדיין נשארה כתלמידה של ג'ון וויליארד? אני לא מבין.."
"היא רצתה לצאת מהשיעורים שלו כבר אחרי השיעור הראשון אבל…" היא לא המשיכה למשך כמה זמן.
"אבל?" דחקתי בה.
"אחרי שג'ון לקח אותה לשיחה אישית היא נשארה בשיעורים שלו כשהיא שולחת אליו מבטים של שנאה.
כולן ידעו שהוא עשה לה משהו שגרם לה להישאר פשוט לא ידעו מה ולמה… ובגלל זה גם אף אחת אחרת לא עזבה.
מאז שהוא שבר את אמלי שהיא נחשבה כנערה הכי חזקה והכי עם בטחון עצמי אף אחת לא העזה להגיד דבר."
"אז הוא רוצה להשמיד את כולם… איך בדיוק?" שאלתי.
לפתע היא קפאה והתבוננה אל מעבר לכתף שלי בפחד.
הסתובבתי וראיתי שוטר נכנס למסעדה.
היא בטח מפחדת שימצאו אותה.
אבל אז הרחתי את הריח של ג'ון וויליארד.
אבל זה לא הוא, זה בטח מישהו שהוא שלח.
"את מכירה אותו?" שאלתי כשחזרתי לטל.

ההמשך יבוא…