המדריך לערפד המתחיל – פרק 24

השיעור הבא שלנו הוא ההתנהגות עם אדם שגילה את זהותכם.
כמו… מייגן.
אחרי שאמרתי לה שאני ערפד היא התחילה לצחוק בקולי קולות.
נישארתי אדיש.
אין לי מושג מה לעשות במצב כזה…
״אתה לא צוחק״ היא אמרה לבסוף
״לא אני לא צוחק…״אמרתי.
״אוקיי… אני-אני-אנ-אני…״ היא ניסתה להישאר מאופסת.
באותו רגע קמתי מהרצפה.
היא נרתעה לאחור, מעדה ונפלה.
פניתי לעזור לה אבל היא גררה את עצמה אחורה בפחד.
״אני מצטער..״ אמרתי והלכתי משם למקלחת.
שמעתי אותה קמה ומתקרבת אליי.
לאחר שניקיתי את כל הדם מהפנים והעיניים שלי חזרו למצבם הרגיל היא הגיעה.
״מה-מה-מ-מ-ה הלך כאן?!״ היא גמגמה.
ידעתי שאין טעם להכחיש אז פשוט…
״אני ערפד מייגן…״ אמרתי שוב כשעקפתי אותה והלכתי לסלון.
״מה זאת אומרת ערפד?!״ היא שאלה כשניסתה לעבור שוב בדלת של המקלחת כשהשמלה שלה לא עוזרת לה במיוחד…
״זה אומר ערפד.. את יודעת… דרקולה וכאלה..״ הסתובבתי אליה.
״אתה רוסי?!״ היא לא חשבה בצלילות.
נאנחתי והתיישבתי על הספה.
״מגיעים לך המון הסברים…״ אמרתי כשסימנתי לה לשבת לידי.
היא התבוננה בי בשאלה.
״שבי..״ אמרתי לה בחיוך.
היא התיישבה על הרצפה בדיוק איפה שהיא עמדה.
נאנחתי שוב.
טוב אפשר להבין אותה, אני זוכר את התגובה הראשונה שלי לאחר שסיפרו לי שאני ערפד.
פשוט ברחתי.
ולמדתי לבד איך לשרוד בין כל הבני אדם מבלי לעבור אף חוק.
״תקשיבי, אני חייב לך המון הסברים.״ התחלתי והתבוננתי בתגובה שלה.
״אז.. אני יתחיל״
היא שתקה.
״טוב… אז ככה… יש ערפדים שחיים בינינו… ו..״ עכשיו כשאני חושב על זה.. אין לי מושג איך להסביר לה את זה.
קמתי כדי ללכת להביא לה מים… היא ניבהלה שוב ואז קמה ורצה לכיוון הדלת בצרחות.
למה הבנות חייבות לצווח כל שנייה?!
היא פנתה לדלת.
————-חוק מספר 27: אל תתן למי שגילה אותך לברוח לאחר שנייה שהוא גילה אותך————-
האצתי והגעתי לדלת לפנייה ונעמדתי פנים מול פנים למייגן.
״אני יכול להסביר לך הכל…״ ניסיתי להרגיע אותה.
זה לא עבד.
״איך.. אתה… שם… ואז פה… ו…״ היא גמגמה בפחד.
״אני יודע שאת מבוהלת אבל את באמת לא צריכה! אני לא יפגע בך!!״
״אה.. אתה צמחוני?!״
״משהו כזה..״ גיחכתי.
היא צחקה מעט ואז התעלפה.
היה עדיף לי כבר שתצרח…
הרמתי אותה ולקחתי אותה לספה של הסלון שלי.
עכשיו, מה שהיא עשתה הוא טבעי לגמרי… רוב בני האדם שיגלו שאתם ערפדים ישתגעו או יתעלפו… אני פשוט שמח שהיא לא השתגעה.
ויש כאלה שמישתגעים… כמו למשל המנהל האחרון שהיה בבי״ס שלנו.
מסכן.. אחרי שג׳ון גילתה לו את הסוד שלה הוא איבד את השפיות שלו לגמרי ואז ניסה לפלוש לה לבית עם יתדות ושום ועוד כל מיני מיתוסים ישנים על ערפדים (ברצינות, חייבים לחדש את זה או לפחות לגרום לזה להיות יותר מעניין.)
אישפזו אותו בבית חולים לחולי נפש ועוד במחלקה סגורה.
אני זוכר את היום שג׳ון באה לבקר אותו…
אוי… חלון מסכן…
טוב! חזרה לעינייננו.
מייגן לאחר כמה שעות קמה.
״פיטר… איזה חלום מוזר היה לי… קודם בנשף.. ואז ברוק ואתה.. אתם..-״ מייגן אמרה בטשטוש כשהתרוממתי מהמיטה והתיישבה.
״זה לא היה חלום..״ תמיד רציתי להגיד את זה.
״מה?! אז באמת התנשקת עם ברוק?!״ היא התפלאה.
״אממ.. אז הקטע הזה כן היה חלום… מה את עוד זוכרת?…״ שאלתי אותה בעדינות.
״שאתה רוסי ושאתה..״ היא צחקה מעט ואני התיישבתי לידה.
״שאני מה?.״ זה גרם לי להעלות חיוך.
״עזוב..״היא חייכה במבוכה.
״נו…״ דחקתי בה.
״זה טיפשי״
״נו שאני מה?..״
״נו די! אתה לא תאמין לי!״
״תנסי אותי!״
״שאתה ערפד, אוקיי?! אוף! אתה בטח חושב שאני טיפשה! ברור נו! מה חשבתי לעצמי?! ערפד?! כן בט-״
״מייגן זה אמיתי.״ הורדתי את החיוך ודיברתי בטון רציני.
״מה?״
״שאני ערפד…״
״זה לא היה חלום?..״ היא שאלה כשהתבוננו סביב.
״לא ממש…״ החזרתי את החיוך.
היא קמה והלכה למטבח.
״מייגן?..״ קמתי אחריה.
היא לקחה את אחד מהמזלגות שהיו במגירה הראשונה ותקעה אותו בזרוע שלה.
היא מאיקה וירד לה דם.
״מה-מה עשית!?״ רצתי לארון עזרה ראשונה והוצאתי משם את התחבושות.
״זה לא חלום…״ היא אמרה בחולמנייות.
כשהגעתי אליה הריח של הדם כבר חדר לאף שלי.
ניסיתי לא להשתכר ממנו ולהישאר מאופס כשחבשתי אותה.
אחרי שהרגעתי אותה היא סוף סוף הקשיבה לי.
הסברתי לה מה אני ושאני לא יפגע בה ואחרי שכבר עלה השחר היא החליטה שהיא נשארת שפויה אבל הולכת.
״בואי, אני יקפיץ אותך…״ לקחתי את המפתחות שלי ופתחתי לה את הדלת.
״אז יש חוק להיות ג׳נטלמן?״ היא חייכה ויצאה.
״לא ממש.. אבל יש חוק להיות מנומס שזה די קרוב…״ אמרת באדישות כשנעלתי את הדלת.
בדרך למכונית ראיתי שהיא מתחילה לומר משהו ואז מתחרטת ואז שוב מנסה ושוב מתחרטת.
נכנסתי למכונית ומייגן אחרי.
״ואוו… לילה מטורף הא?״ שאלתי אותה בחיוך כשהתנעתי את המכונית.
״היו לי יותר מטורפים…״ היא צחקה.
הייתה שתיקה מעיקה.
״יש לי שאלה ממש מטומטמת״ היא הכריזה לפתע.
״תשאלי…״ חייכתי.
(ואם תשאלו אותי אני מחייך יותר מדי לאחרונה…)
״אתה מכיר את הסרט הזה, דמדומים?״היא שאלה כששחקה באצבעותיה במבוכה.
״הזה עם בלה וכל אלא?..״ שאלתי
היא הנהנה.
״ברור,למה?״
״אז… אתה כמו אדוארד נכון?.. אתה יודע, ערפ-״ קטעתי אותה.
״כן. ו..?״
״ו… אתה גם מהיר מאוד וחזק מאוד ומנצנץ בשמש וכל מיני כאלה?..״ היא הסמיקה במבוכה.
צחקתי מעט.
״אני לא מנצנץ בשמש אבל אסור לי להיות בשמש כמו לכל ערפד נורמלי…״
״למה?״
״כי החום מזיק לנו… לערפדים יש דם קר ולכן כמו שבני אדם צריכים להיות בטמפרטורה של 36 מעלות אז ערפדים צריכים להיות בטמפרטורה של 12- או 10- מעלות…״ אמרתי כשפניתי לכביש הראשי.
ג׳וניפר הייתה שקטה בנסיעה שזה טוב אבל כן הרגשתי שאני לא ממש שולט בהגה וזה יותר היא.
לפתע הרגשתי את היד של מייגן על המצח שלי.
״אתה צודק… אתה באמת קר…״ היא אמרה כשקירבה את פניה אלי.
הסמקתי ואז זה קרה.
כשערפדים מסמיקים ונהיים יותר מדי נבוכים אז הם לא משנים את הצבע בפנים אלא משנים את חום גופם.
שזה אומר מקר מאוד לחם ברמה מסוכנת.
ובגלל שלא שמתי לב לזה כל כך הרבה זמן אז הרפלקס להעיף למייגן את היד לא פעל והיא הזיזה אותה במהירות.
״אווץ׳! אתה לא קר! אתה לוהט לגמרי!״ היא צחקה.
״תודה״ חייכתי חיוך ממזרי.
״אתה יודע למה התכוונתי!״ היא משישה את ידה.
״זהו שיש איזה עובדה קטנה על ערפדים ש… כל פעם שהבני אדם נוגעים בהם במצח אז הם רותחים״ שיקרתי.
לא יכולתי להגיד לה את האמת בקטע הזה.
מה יכולתי כבר לומר?.. ׳בכל פעם שערפדים נוגעים באהובי ליבם מתחממים לרמות מטורפות׳?! לא נראה לי.
״בכל מקרה.. חזרה לשאלה שלי… אז אתה גם מהיר מאוד וחזק?״ היא שאלה.
״בערך פי 20 ממהירות וחוזק של האדם הכי מהיר וחזק בעולם בני האנוש.״ עניתי בחיוך כשהרגשתי את המעלות שלי צונחות חזרה.
״מה עוד?..״ היא חייכה.
״יש לי חושים יותר מחודדים. את יודעת, ריח ראייה בחושך ושמיעה למרחקים…״ עניתי כשנעצרתי מול הבית של מייגן.
״מגניב…״ היא חייכה וראיתי את ג׳ון נישענת על החלון ליד מייגן וניבהלתי מעט.
״טוב, נמשיך את זה מחר…״ היא אמרה ופנתה לצאת אבל תפסתי את הכתפיים שלה וסובבתי אותה אליי.
״למה?! בואי תמשיכי לשאול אותי שאלות זה כיף!״ דיברתי במהירות.
״פיטר, אבא שלי ידאג… ואתה יודע מה עושה שוטר שנאבקה לו בת?… חקירות.. הרבה חקירות…״ היא חייכה וכשהתבוננתי לחלון שלידה ג׳ון כבר לא הייתה שם.
"חכי!" עצרתי אותה.
היא סובבה אלי את ראשה בשאלה.
"את יודעת, אולי עדיף שלא תספרי על זה לאף אחד… אפילו לא לאבא שלך…" אמרתי בשקט.
"ברור! אני לא מטומטמת!"
נאנחתי בהקלה ונתתי לה לצאת.
התבוננתי בה הולכת לבית שלה עם השמלה שכבר התלכלכה בקצה ורק אחרי שהיא סגרה את הדלת של הבית שלה נתתי לעצמי לנשום רגיל.
״מה את רוצה ג'ון?״ אמרתי ישר כשידעתי שהיא בתוך האוטו.
היא התרוממה מהכיסא האחורי.
"לדבר…" היא חייכה את החיוך שלה.
"אוקיי, דברי…"
"ציפור קטנה לחשה לי באוזן שקרה לך משהו בנשף ההוא… משהו שגרם לך לספר את הסוד הקטן של כולנו…" הוא עברה למושב לידי.
"זה לא היה תלוי בי, אוקיי!?" שברתי את ההבעה האדישה והקרה שלי.
"לא היה תלוי בך!? איבדת את השליטה שלך בלשון!?"
"היא כבר ראתה הכל! לא הייתה לי ברירה! וחוץ מזה היא אמרה שהיא לא תספר לאף אחד!" ניסיתי להתגונן.
"אתה יודע שהמועצה לא תאהב את זה!"
שתקתי.
"אתה פשוט אידיוט!" היא צעקה עליי לפתע.
"מה!?"
"למה אתה חייב להיות כ"כ חלש?!"
"ג'ון!"
"תמיד הייתה לך חולשה לבני אנוש!"
"על מה את מדברת?! אני שונא בני אנוש!"
"כן! ראיתי כמה אתה שונא אותם! ואני לא מדברת על זה שמרוב שינאה כמעט בלעת את הפה של מייגן אני מדברת על כל הפעמים שאתה מנסה להציל אותם! אפילו אם הם היו ציידים!"
שתקתי שוב.
הנה פרט קטן ששכחתי לספר לכם: יש ערפדים, יש בני אדם ויש בני אדם שהם ציידים.
הציידים עוברים מכון אימונים סודי איפה שהוא באוקיינוס וכשהם מגיעים לגיל מסויים הם יוצאים לעולם הפתוח והורגים כמה שיותר ערפדים עם כל מיני מכשירים חזקים.
אז ג'ון מדברת על הפעם שראיתי שהציידים נטשו צייד בן 10 בערך בזירת הקרב כשהוא מדמם למוות.
לא יכולתי לראות אותו ככה.
אז עזרתי לו ולקחתי אותו לבי"ח…
חשבתי שאולי הוא יבין שלא כל הערפדים רעים… אבל מה שהכניסו לו למוח היה חזק ממני.
הוא ניסה להרוג אותי בחדר ההמתנה.
מזל שג'ון הייתה שם כדי לקפוץ עליו.
אם לא, לא הייתי עכשיו כותב את זה או חיי בכלל.
"תודה בזה! יש לך חולשה לבני אדם!" היא קטעה את מחשבותיי.
שוב שתקתי.
היא נאנחה.
"ג'וניפר, תקחי אותנו לבית שלי בבקשה…" היא אמרה לבסוף.
"מה?! איך את מכירה את ג'וניפר?!" שאלתי אותה לפתע.
"אפשר לומר שעקבתי אחרייך טיפה." היא חייכה את החיוך הערמומי שלה.
"מה עוד גילית?" שאלתי אותה בזהירות.
"לא משהו מיוחד…" היא אמרה בתמימות מוגזמת.
"ג'ון…" דחקתי בה.
"אוקיי! אני יודעת שאתה מנסה למצוא את טל… ואני יכולה לעזור לך…" היא אמרה כשג'וניפר עצרה מול הבית של ג'ון.
נאנחתי ונתתי לג'ון לצאת.
"אתה בא?" היא שאלה מבחוץ.
באמת הייתי צריך עזרה.
לא ידעתי מאיפה להתחיל לחפש אותה, ובעזרת המוח של ג'ון אני ימצא אותה כמעט מיד.
שתקתי והלכתי אחרייה לבית שלה.
לאחר שנכנסנו היא מזגה לי שייק דמים והלכנו לחדר הצדדי שלה.
זה עם המחשבים וכל המכשירים הממש מגניבים שלה.
"אז… טל… בוא נראה מה הולך איתה בזמן האחרון." היא הכריזה כשהתיישבה על הכיסא המסתובב שלה והסתובבה למחשבים והתחילה להקליד כל מיני דברים.
במסך אחד הופיעו הפרטים של טל יחד עם תמונות שלה.
ג'ון התרכזה בדברים אחרים לבינתיים שהתבוננתי בתמונות שלה.
"ג'וניפר צדקה, היא עברה 13 תחנות משטרה כשניסו להוציא ממנה את המידע הזה של מה קורה בשיעור של ג'ון… איזה קטע שקוראים לו ג'ון!?" היא צחקה.
"מה קטע בזה?" שאלתי בחוסר עניין.
"לא יודעת… יש לנו כמעט אותו שם! ותראה את זה… הוא נולד בויסקונסין!" היא חייכה בהתרגשות.
"אני לא מבין את הנקודה שלך…"
"גם אני נולדתי שם!" היא המשיכה.
"בכל מקרה… עכשיו טל נמצאת בבית מסתור, לפי בקשתה, עם כמה שוטרים כדי שלא יגלו אותה…" היא חזרה למטרה.
לפתע תפסה אותי תמונה אחת.
היא ואמלי (הנרצחת) ישבו בבר אחד והיה רשום על התמונה או יותר נכון חרוט על התמונה "4EVER HEPPY!"
"זה מוזר…" הכרזתי.
"מה?" ג'ון לא הבינה.
"תגדילי את התמונה הזאת." הצבעתי לה על התמונה.
היא הגדילה אותה לגודל של כל המסך.
"זאת אמלי, לא?" היא שאלה.
"כן… הם היו החברות הכי טובות." אמרתי.
"אני יודעת… רשום את זה בדו"חות של ג'ון וויליארד." היא אמרה כשפתחה את התצלומים של הדו"חות במסך אחר.
"אבל למה זה חרוט על התמונה? זאת אומרת, הם יכלו לרשום את זה בעט מאחורה או משהו כזה…" אמרתי.
לפתע נישמע צפצוף ונורה אדומה נדלקה והבהבה ליד מסך אחד בצד ימין של ג'ון ושלי.
"טוב, חדשות טובות ורעות… במה להתחיל?" היא שאלה.
"הטובות…" אמרתי במהירות.
"גיליתי איפה הבית מחסה שלה" היא חייכה.
"נחמד! והרעות?" חייכתי.
"היא בדיוק ברחה משם…" היא הורידה את החיוך.

ההמשך יבוא….