המדריך לערפד המתחיל – פרק 15 :)

כשאתה בדרך להתרסקות או לקבלת חבלה מכל סוג שהיא…
יש משהו אחד שאתה חייב לעשות.
להישאר בהכרה.
מסיבה פשוט- כשאתה חסר הכרה אין לך שליטה לא על השיניים ולא על האפשרות שיקחו אותך לבי"ח.
—————— חוק מספר 22: אסור להתאשפז בבי"ח——————-
בבי"ח החכמים עושים על הפצועים והפחות חכמים ניסויים.
לוקחים דם, בודקים אותו, חוקרים אותו, גובים המון כסף על שטויות וכ'ו…
ואל תשכחו שבבי"ח לא נותנים לכל את ה'מזון' הדרוש לכם.
בכל מקרה, איפה היינו?
הא, כן… הנפילה.
התבוננתי באדמה מתקרבת מהר יותר וראיתי שהחתך של המצנח שלי כבר התרחב הרבה יותר.
ראיתי שהאנחנו הולכים לצנוח לנמל תעופה או יותר נכון- לשדה שלידו.
שמחתי שזה שדה די מבודד ומוסתר כי רק כך יכולתי לעשות את מה שעשיתי.
עטפתי את מייגן בגופי כדי שהיא לא תיפגע מהנפילה ונשמתי עמוקות.
בכל רגע עכשיו אני אמור לחוש בכאב עצום.
הרגע הזה הגיע.
הכאב החד חדר לי לכל הגוף החל מהגב והישר לכל שאר הגוף.
"אוו…" נאנקתי והרפיתי את חיבוקי במייגן שכנראה רק עכשיו התעוררה.
"פיטר?…" היא שאלה אבל בדיוק אז הצנח הקרוע נחת על שנינו.
האור של השמש הפך להיות אדום מעבר למצנח.
מייגן עמדה מעליי והיא הייתה בהלם.
כנראה דיממתי… אבל לא הרבה… טוב אולי קצת הרבה…
בכל מקרה, היא התבוננה בי והתעלמה מהעובדה שהעניים שלי פקוחות.
"פיטר! פיטר, אתה בסדר?!" היא צעקה אליי.
"כ-" ניסיתי לדבר אבל כאב לי מדי.
הנהנתי בקושי.
"אתה מדמם!"
חדת הבחנה.
התיישבתי בקושי והוזזתי את המצנח ממני.
השמש סנוורה אותי וחיממה את מוחי כפליים מבכל פעם.
לאט לאט הרגשתי את שפתיי מתיישבות.
הייתי זקוק לדם.
הבטתי במייגן, או יותר נכון בעורפה של מייגן.
והרחתי.
הרחתי את ריחו הטוב של הדם של מייגן.
דם מסוג כ"כ מיוחד… כ"כ טעים.. כ"כ מרווה…
כמעט איבדתי את שפיותי אבל מזל שמייגן דאגה לי.
"אתה יכול לקום?" היא שאלה אותי כשקמה.
התעוררתי מהמחשבות שלי וקמתי מהאדמה כשאני מבחין שהכאב כמעט ונעלם.
בדרך למגדל שאני ומייגן אמורים לפגוש בו את ג'ון ניסיתי להסביר למייגן מה קרה בזמן שאני מתעלם מהעובדה שאני צמא.
"אז מנסים להרוג אותי…" היא ניסתה לסכם כשהביטה בחלון של האוטובוס.
"כן." אמרתי כשבהיתי בה.
"איזה כיף…" היא נאנחה.
"טוב, אנחנו צריכים לרדת " אמרתי לה וקמתי מהכיסא שלי.
היא קמה אחריי והתקדמנו לדלת האחורית.
לפתע האוטובוס עשה עצירה פתאומית.
לי זה לא גרם למעוד… אבל למייגן…
היא עפה לכיווני כשהיא צועקת: " תיזהר!"
ואני עכשיו פונה אליכם בשאלה.
עוד כמה פעמים אני ישבור עצמות היום?! (רטורי לכל מי שלא הבין…)
נפלתי על הגב והיא עליי.
כמה מהאנשים פנו לעברנו כדי לעזור.
"את בסדר?" שאלתי אותה כשעזרתי לה לקום.
"כן…" היא אמרה כשהיא רוכנת את ראשה בבושה ומחזיקה את החולצה שלה בצורה מוזרה.
"בטוחה?" שאלתי כשראיתי שהיא מנסה להתכווץ.
כנראה שהחוצה שלה נתפסה בזמן הנפילה באחד מהכיסאות ועכשיו כל החולצה שלה הייתה קרועה מאחור.
ירדנו מהאוטובוס ונעמדנו בתחנה כשמייגן לא מתבוננת בי.
נאנחתי והורדתי את החולצה שלי.
"קחי…" הגשתי לה אותה.
היא חייכה אליי ותפסה את החולצה ביד אחת.
"לאן את הולכת?" שאלתי אותה כשראיתי אותה פונה לאחת מהסמטאות הצדדיות ברחוב.
"מחליפה…" היא חייכה אליי והמשיכה ללכת.
נזכרתי שראיתי אותה עם חזייה ותחתונים והסמקתי.
לאחר כמה שניות היא חזרה עם החולצה שלי והיא נראתה יפה איתה… היא הכניסה אותה למכנסיים שלה והלכה לכיווני.
"איך?" היא שאלה כשהעיפה מבט על עצמה.
"נחמד…" זרקתי והתחלתי ללכת לכיוון המגדל סי אן.
הוא המקום הכי גבוהה בטורונטו שבקנדה.
"רק נחמד?.. כלומר, אתה יכול להגיד קצת יותר מזה…" מייגן עקבה אחריי.
"זאת רק חולצה…" התעלמתי.
"נכון, אבל בכל זאת." היא התייצבה מולי.
"למה זה כ"כ חשוב לך?!" שאלתי.
"ככה, נו!" היא התעקשה.
"את נראית מהמם…" אמרתי כשהתבוננתי בעיניה.
היא הביטה בי והחיוך המרוצה שלה לאט לאט הפך להיות רציני.
בלעתי את רוקי והזזתי את מבטי ממנה.
"מה השעה?" שאלתי אותה.
"שיט!" היא צעקה וניסתה לבדוק טוב בכיסים שלה.
"מה קרה?"
"הפלאפון שלי בתיק במטוס…" היא אמרה.
"אז בואי נישאל מישהו…" אמרתי כשפניתי לאחד מהאנשים.
"סליחה? מה השעה?" הוא לא התייחס אליי.
"או- קיי…" אמרי ופניתי לבחורה אחרת.
"סליחה, מה השעה?" גם היא המשיכה בדרכה…
"שיש… טאפ סיטי…" אמרתי ביני לבין עצמי.
"תן לי לנסות…" מייגן אמרה כשפנתה לאיזה שהוא גבר עם חליפה שחורה ומשקפי שמש.
כשניסיתי להריח טוב יותר הבנתי שזה ערפד.
וכשהבטתי יותר טוב ראיתי שיש לו רובה ביד.
"מייגן, לא!!" צעקתי למייגן.
היא הסתובבה אליי ובאותו זמן הערפד שלף את הרובה וירה לכיוונה אבל בגלל שהיא הסתובבה זה חלף לידה ולא פגע בה.
"מה?" היא שאלה אותי.
"בואי, בואי.. לא צריך את השעה…" אמרתי לה.
"מה?! תירגע! הוא לא נושך!" היא אמרה לי ופנתה חזרה אליו.
"לפחות לא באור היום.." מלמלתי כשרצתי אל מייגן.
תפסתי אותה באמצע המשפט והתחלתי לרוץ כשהיריות עוברות לידי.
זה החזיר אותי מעט לעבר כשאבא שלי רדף אחרינו בשדה.
רצנו לסמטה אחת צדדית כשכל הרחוב מתפנה בגלל היריות.
הייתה שם דלת של חדר פחים.
כן, נכנסתי לשם עם מייגן וסגרתי את הדלת מאחוריי.
היה שם ריח נוראי וחושך גמור.
שמעתי את הצעדים של הגבר בחליפה מתקרבים.
הצמדתי את מייגן לקיר ועמדתי מולה- חוסם את האפשרות שהוא ירה בה.
"מ-מה אתה עושה?!" היא שאלה אותי כשניסתה להזיז אותי ממנה.
"ששש… הוא מגיע…" אמרתי לה וניסיתי להתרכז בקול, אז עצמתי את העיניים.
שמעתי שיש שם יותר מצעדים של בן אדם אחד.
היו שם לפחות 2.
היה צל על החריצים של הדלת אז התכוננתי לקבל כדורים בגב.
או במילים אחרות- עוד כאב… איזה כיף.
לפתע שמעתי שאחד מהאנשים נפל על האדמה והשני גרר אותו משם.
זה היה מוזר אבל ידעתי שאנחנו צריכים לבטל את המעקב הזה כמה שיותר מהר.
פקחתי את העיניים וראיתי שאני ומייגן קרובים.
היא הסמיקה ולאט לאט גם אני.
לפתע היא אחזה בראש שלי ונישקה אותי.

ההמשך יבוא…