המדריך לערפד המתחיל – פרק 14

אוקיי, אז בהזדמנות הזאת שאנחנו הולכים לארץ שונה אני יסביר לכם משהו…
כשערפד עובר על החוק 'לנ"ה' של הערפדים הוא חייב לשנות תדמית.
לנ"ה זה ראשי תיבות של החוקים הכי נוקשים של המועצה.
ל- להתגלות לאדם מוכר.
נ- נשיכת אדם מוכר.
ה- התאהבות באדם מוכר והתגלותה.
אלא בעיקר הסיבות למה משנים תדמית.
מה זאת אומרת משנים תדמית?, זה אומר לקחת תיק אחד ולעבור לארץ אחרת שם ישנו לך את השם את המקצוע ואולי אפילו את השפה.
ולפני שישאלו אותי- כן, גם אני עשיתי שינוי תדמית.
רק שאני עושה את זה כל שנה, עובר בי"ס ולא מחליף את השם או משהו כזה.
בכל מקרה, נחזור לחקירה שלנו.
בואו אני יסביר לכם מה דעתי על מטוסים.
שונא אותם.
אותם ואת האוניות.
אני פשוט אוהבת את האדמה היציבה והבטוחה.
נכון, אני לא אמור לדאוג לגבי מוות כל שהוא מהתרסקות מטוס אבל אני פשוט א אוהב את הבחילות שיש בהמראה ובנחיתה ואו בכלל בטיסה.
"פיטר אתה לא נראה טוב…" מייגן ישבה לידי במטוס הפרטי שג'ון ארגנה לנו.
ג'ון ישבה עם הטייס מנסה לגרום לו להסיח את דעתו מהשמיים הפתוחים- משהו שלא הייתי בעדו.
ניסיתי שלא להתבונן מהחלון כדי לא להקיא.
כמו שהבני אנוש חולים כך גם הערפדים.
העניין הזה דומה מאוד לעניין של הכאב.
הכאב שערפד ובן אדם מרגיש הוא שווה, אבל יכול להיות שלאדם ישבר רגל מהכאב אבל לערפד לא ישבר.
"ג'ון! אני חושבת שכדאי שנזמין לפיטר רופא! הוא לא נראה טוב!" מייגן רצה לחדר של הטייס.
ג'ון העיפה עליי מבט וקרצה לי.
"הוא נראה טוב דווקא…" היא חייכה למייגן.
"הי, ציפור!!" ג'ון הצביעה על החלון.
ואני כמו אידיוט התבוננתי וראיתי את הגובה.
"אוי,אלוהים…" קמתי במהירות לשירותים של המטוס.
———————–חוק מספר 21: אל תתן לבני אדם להתקרב כשאתה חלש.—————–
אפשר להגיד שלהקיא דם זה לא כזה נעים, ואני אפילו לא ממליץ על זה כ"כ.
אז נסו להימנע מלהיות חולים.
זה לא חוק חדש אלא רק הצעה שלי אליכם.
זה פשוט יחסוך לכם הרבה סבל- ואתם תסבלו.
"פיטר אתה בסדר..?" מייגן נכנסה לחדר-שירותים.
רק אז נזכרתי שלא נעלתי את הדלת מאחוריי (לא שהספקתי לעשות משהו לפני שהקאתי את הנשמה…)
"מעולה.." נאנקתי כשאני עדיין מכופף לשירותים.
שמעתי את המים נפתחים בכיור מאחוריי ולאחר כמה שניות הרגשתי את ידה של מייגן מרימה את ראשי למעלה והיא ניגבה לי את הפנים עם מגבת קרה ורטובה.
הבטתי בפנייה שהיו מכווצות בדאגה.
"ג'ון הזאת… לא אכפת לה מכלום…" היא נאנחה.
"מרגיש יותר טוב?" היא חייכה אליי כשפנתה חזרה לכיור עם המגבת.
הנהנתי בשתיקה.
"אבל באמת לא היית צריך להסתכל בחלון!" היא צחקה מעט.
רק נאנחתי.
"אתה חושב שנספיק להגיע לבי"ס בזמן?" היא שאלה אותי כשהתבוננה בחלון.
ניסיתי שלא להתבונן לשם הפעם.
"אני מקווה שכן…" שיקרתי. הדבר האחרון שרציתי עכשיו זה ללכת לבי"ס כדי לפגוש את ברוק עם המוח במבוק הזה והחבורת בריונים שלו.
"אתה יודע… אני חושבת שאני ואתה זה חיבור טוב…" היא חייכה.
"מה?" התבלבלתי לרגע מהבחילה שעברה בגופי שוב בגלל הרעד של המטוס.
"אני חושבת שאני ואתה נפתור ביחד את החקירה הזאת די מהר."
"קודם בואי נגיע לאדמה אח"כ נדבר…" אמרת כשפניתי לכיור ושטפתי את הפנים שלי.
"פיטר…" היא קראה לי כשפניתי לצאת מהחדר-שירותים.
"מה?" הסתובבתי אליה.
"תודה" היא לא הסתובבה אליי, עדיין בוהה בחלון.
"בבקשה." מרתי ויצאתי משם.
'על מה לעזאזל היא אמרה תודה בכלל?! היא זאת שעזרה לי לא להקיא את הלבלב! טוב, פיטר.. להתרכז… ג'ון וויליארד, זוכר?! מכשיר מעקב… אוקיי…'
נשמתי נשימה עמוקה ופניתי למושב שלי אבל אז שמעתי את ג'ון והטייס מדברים.
"אז באיזה גובה אנחנו בערך?" ג'ון שאלה.
"משהו כמו…-" אפילו לא שמעתי את ההמשך, ורצתי לשירותים.
מייגן הייתה בדיוק בדרכה החוצה ולא הספקתי לעצור ונתקעתי בה.
היא כמעט עפה אחורה אבל תפסתי בידה לפני זה.
"סליחה" אמרתי לה.
היא התייצבה על הקרקע (- הלא קרקעית בכלל!!) והתבוננה בעיניי.
היא שקעה בעיניי ואני בעינייה.
היא התקרבה אליי ואני אלייה ומבלי להשים לב היינו כ"כ קרובים להתנשק.
מזל שעצרתי את זה בזמן.
"חייב ללכת…" אמרתי לה ורצתי לג'ון.
"ג'ון… מתי נוחתים?" שאלתי אותה כשאני מנסה לשמור על העניים שלי ממייגן ומהחלונות.
"למה? יש לך בחילה?"
"ומחלת לב עוד שנייה, מתי נוחתים?!"
"לא יודעת…" היא פנתה לטייס. " מתי נוחתים?"
"תוך 10 דקות בערך אנחנו על הקרקע." הוא אמר לה בחיוך.
"שמעת אותו או לחזור על זה?" היא שאלה אותי.
"שמעתי… תתארגני, אנחנו צריכים למהר כדי להספיק להגיע לבי"ס בזמן."
"אוקיי, אוקיי! תרגע!" היא קמה מהכיסא שליד הנהג.
"אני רגוע לגמרי!" צעקתי עלייה.
"רואים" היא חייכה ועקפה אותי לכיוון התיקים.
לפתע שמעתי צווחה.
"מייגן!" צעקתי ורצתי לחדר- שירותים.
כנראה בגלל שהייתי 'חולה' לא שמתי לב לריח של הבן אדם שהתחבא בארון של השירותים ועכשיו יצא משם ותקף את מייגן.
הוא החזיק את הכתפיים שלה והצמיד סכין לצווארה.
האדם ההוא לבש שחור על כל הגוף כולל על הפנים שלו ולא ראו כלום בפנים שלו חוץ משני עניים שלצד אחת העניים הייתה צלקת.
הוא הדביק עם דבק סלוטייפ את הפה של מייגן ושמעתי רק את המלמולים שלה.
הוא הלך אחורה באיטיות והתקרב לפתח חירום של המטוס.
"טיפש!!" צעקתי כשהוא פתח אותו וקפץ אחורה עם מייגן.
לא היה לי כוח עכשיו לכל מיני התרגשויות באוויר.
"קח, ניפגש בטורונטו בשעה אחת בצהריים במגדל שנראה כמו קיסם שיניים…" היא הגישה לי מצנח בקרירות.
"גם ככה הייתה לי בחילה…" שמתי אותו במהירות.
"ואל תאחר!!" היא צעקה כשצנחתי לכיוון מייגן כשהמצנח על הגב שלי.
צנחתי באופן מחודד כדי להגיע אליה יותר מהר.
החוטף כבר הספיק לחדר אותה אליו כדי שהיא לא תיפול- כמה מתחשב מצידו.
כשהגעתי לגובה ש/לו פחות או יותר חשפתי לו שיניים.
הוא פער את עיניו ועזב א מייגן.
"תו-דה.." אמרתי כשלקחתי אותה וחיברתי אותה אליי.
אני לא בטוח אבל נראה לי שהוא צרח וצווח וניסה להתרחק ממני כמה שיותר בעזרת תנועות של שחייה- משו שלא עזר לא במיוחד.
התקרבתי אליו מעט ואז הוא הסתובב אליי כשהוא עם סכין ביד ונופף אותה לכל עבר.
הוא אפילו הצליח לשרוט לי את הכתף.
אבל אז הוא ניסה לברוח וסובב אליי את גבו- טעות חמורה..
אצל הבני אדם יש חוק כזה (אני מתכוון לבני אדם שכן מודעים לערפדים.) 'לעולם אל תפנה את גבך לערפדים'.
כן, רוב הערפדים היו נושכים אותו, אבל אני צדיק מדי בשביל זה.
נתתי לו אגרוף בעורף והוא התעלף במקום.
ואז משכתי לו את החוט של המצנח והוא צנח לאט-לאט.
כשהתבוננתי על הגובה הבנתי שאנחנו במצב רע.
היינו כמה אלפי מטרים ספורים מהקרקע והיינו במהירות מטורפת.
פתחתי בלחץ את המצנח.
הוא נפתח אבל הצניחה לא הייתה חלקה, היינו, עדיין, יותר מדי מהירים.
התבוננתי אל המצנח וראיתי שיש בו חתך בצד ימין שלי.
כנראה שהסכין שהוא שרט אותי איתה פגעה גם במצנח.
אז הנה אני עכשיו- קרוב כ"כ לכאב עצום ומייגן כנראה למוות בטוח.

ההמשך יבוא….