המדריך לערפד המתחיל – פרק 11 :)

קפאתי במקום.
"מי אתה?!" צעקתי לטלפון.
"תבוא בעוד חצי שעה למרתף של הבי"ס שם ג'ון וויליארד מלמד ותאסוף את גופתה של ג'ון."
"מה?! הרגתם את ג'ון!? אתם תשלמו על זה!!"
נשמע צחוק מהצד השני של הקו.
"זאת אני! ג'ון!" אמר הקול הגברי.
"מה…?" כאן כבר התבלבלתי.
"חכה רגע…" הקול אמר והקו נותק.
לאחר כמה שניות התקשרו שוב וראיתי שזה המספר של ג'ון הסקסית על התג של הפלאפון שלי.
"הלו?"
היא לא הפסיקה לצחוק מהצד השני.
"את מטורפת לגמרי! את יודעת איך ניבהלתי?"
"היית צריך לשמוע את הקול שלך!"
"כן,כן מצחיק מאוד…" נאנחתי כשאני שמח שלפחות לא קרא כלום לאף אחד.
היא עדיין צחקה עליי.
"נו, אין לך שיעור ללכת אליו?" ניסיתי לרמוז לה משהו.
"איזה שיעור?" – קליטה איטית…
"הא! השיעור!!" היא הבינה.- הצטה מאוחרת.
"כן השיעור שנתתי לך עליו נשיקה…" אמרתי לה באדישות.
"אין שיעור…" היא אמרה באדישות.
"מה?! אבל אני בדקתי והיה רשום באתר שלהם שיש שיעו-"
"הם לא קיבלו אותי."
"לא טוב… אני צריך שמישהו יהיה בפנים."
"אולי תבקש ממייגן, ראיתי אותה נכנסת."
"אני יודע…" ניסיתי לחשוב על משהו אחר ולא שמתי לב למה שאמרתי.
"איך אתה יודע?!"
"כלומר, אני יודע, היא שלחה לי הודעה שהיא הולכת." עוד שקר.
"אוקיי, אז מה עושים?"
"את הולכת הביתה ואני ינסה לפרוץ לבית של ג'ון וויליארד ההוא ולבדוק מה יש לו עם אמלי."
"אני יכולה גם לבוא?"
"לא"
"פיטר!!"
"ביי ג'ון, לילה טוב!" ניתקתי.
לאחר כמה דקות החלטתי לבדוק כמה דברים על מייגן.
משום מה העובדה שאני בחדר שלה מבלי שהיא יודע נתן לי הרגשה שיש לי נקודת יתרון- משהו שאני לא צריך.
אני לא יודע למה, אבל פשוט לא יכולתי להפסיק לחשוב על איך שהיא רואה אותי.
רציתי להצטייר קצת יותר מסתם אידיוט אצלה.
נזכרתי שוב בנשיקה שלי איתה.
"צא מזה פיטר!" אמרתי לעצמי כשפניתי למחשב שלה.
הוא היה פתוח על קובץ של וורד כשרשום שם כמה דפים.
' היום הלכתי עם רבקה לקניון וקניתי מגף…' הקראתי בראשי.
"זה היומן שלה…" הסקתי.
' לפעמים אני מרגישה שפיטר הוא הבחור היחיד בעולם שבאמת לא חושב עליי בתור בחורה טיפשה…' המשכתי לקרוא.
"אני לא חושב עלייה בתור בחורה טיפשה, אני חושב עליה בתור בת אנוש טיפשה- יש הבדל."
אבל למה היא כתבה עליי? יש לה לכתוב על ברוק וכל שאר הדברים –אז למה דווקה עליי?
הייתי חייב לקרוא עוד- אבל לא כאן.
הוצאתי מהכיס את הדיסק און קי שלי והעברתי את הקובץ אליו.
אני יודע שזה חדירה לפרטיות אבל הייתי חייב לדעת מה היא חושבת עליי.
אני לא יודע למה.
לאחר שזה סיים להעביר את הקובץ התקשרתי למייגן.
השיחה הועברה לתא הקולי.
זה לא היה טוב.
היה משהו מסריח בג'ון וויליארד הזה.
אבל מה? הייתי חייב לגלות.
שלחתי למייגן הודעה:'איפה את?!' ויצאתי לעבר הכתובת שהשגתי ע"י ג'ון.
כמו שכבר אמרתי ג'ון היא הגירסה היותר יפה של ערפד שהוא גאון מחשבים
אז למצוא את הכתובת שלו היה כמו משחק ילדים אצלה.
בכל מקרה הרחוב היה ממש קרוב לבי"ס שהוא מלמד בו עכשיו את החיים של המתים או משהו כזה.
חניתי מול הבית וניסיתי להקשיב אם יש אנשים בתוך הבית.
לא היה.
יצאתי מהאוטו ונכנסתי לבית שלו כשבדרך אני שובר את הידית 'בטעות'.
"מסריח כאן… אבל מה שבטוח שהוא לא ערפד…" אמרתי כשהרחתי את האווירה הכללית בבית שלו.
פניתי לארון של מסמכים שהיה בחדר עבודה שלו.
החדר עבודה שלו היה מלא בפוסטרים שלספרים שהוא כתב 'ערפד בעיר הגדולה'.
עכשיו הבנתי מה קורה כאן.
הוא טוען שהוא ערפד והוא ניסה להוכיח את עצמו.
אבל למה שהוא יעשה את זה? הוא רוצה להגיע לכלא?
————-חוק מספר 17: אם אומרים לכם שאתם הולכים לכלא- תתאבדו.————–
הכלא הוא לא חברו הטוב ביותר של הערפד.
אפשר להגיד שאנחנו די אויבים אפילו.
אני יסביר למה.
בכלא יש הרבה אנשים שהם סגורים מתחת למצלמות במשך 24 שעות.
ושם גם אין דם ומתישהו מרוב שיגעון עקב השהייה עם בני האדם אתם יכולים לחשוף את עצמכם.
אז עכשיו שסיימנו עם העניין הזה בואו נמשיך.
במסמכים לא מצאתי משהו מיוחד, הכל היה לא יותר מכל המסמכים של התלמידים שלו.
זה היה די מוזר- כולם היו בנות.
דיפדפתי ביניהם וראיתי את השם של אמלי.
היא הייתה התלמידה שלו.
אם כך, אז למה הוא רצח אותה? מה הוא רצה להשיג בזה?
אולי היא גילתה שהוא לא ערפד? הוא ניסה לשמור על הסוד שלו? לא מתאים לו לרצוח בגלל זה תלמידה.
כשעיינתי בזה יותר לעומק הבחנתי במשהו מוזר.
'שם: אמלי.
גובה: 1.60
גיל: 19
תתאים לעדה: כן.
רוצה להיות ערפד: לאX
טופלה: כן.'
העברתי את הדף של אמלי והתבוננתי בתלמידה אחרת.
'שם: טל
גובה: 1.55
גיל: 18
תתאים לעדה: לא
רוצה להיות ערפד: כן V
טופלה: לא.'
ואז הגיע הדף שגרם לי באמת לפחד.
' שם: מייגן.
גובה: 1.60
גיל: 17
תתאים לעדה: כן.
רוצה להיות ערפד: כן. V
טופלה: כן.'
בלעתי את רוקי בפחד.
בדקתי את הפלאפון, הייתה לי הודעה.
ממייגן.
'ג'ון וויליארד היה המורה של אמלי! אני בדרך הביתה- אחד מהתלמידים מקפיץ אותי.'
זה לא היה טוב.
בדקתי את השעה שהפלאפון שלי קיבל את ההודעה וזה היה לפני כמה דקות.
רצתי החוצה בתקווה שזה לא מאוחר מדי.
לא טרחתי להיכנס למכונית ורצתי ישר לבי"ס של ג'ון וויליארד.
קיוויתי בכל ליבי שלא עשו לה כלום.
ראיתי אותה מרחוק הולכת לחנייה עם עוד נער.
ביד של הנער היה מזרק.
ובשנייה שמייגן הסתובבה לכיוון האוטו הוא תקע לה את המזרק בגרון והיא התעלפה לאט לאט.
"לא!!" צעקתי כשרצתי לכיוונם וכשאני מביט בנער מוציא סכין.
חשפתי שיניים- כן,כן…
הנער ניבהל ממני אבל לא עזב את הסכין.
העפתי אותו הצידה ופניתי לעזור למייגן ששכבה במושבים האחוריים עם הדלת פתוחה ועיניה מעורפלות.
"מייגן! מייגן תעני לי!" צעקתי אליה כשניסיתי להרים אותה משם.
לפתע הרגשתי דקירה חדה בגב.
שאגתי והסתובבתי.
הנער תקע לי את הסכין בגב.
הנער התבונן בי בחיוך מנצח לאט לאט הוא הבין שזה לא כזה מזיז לי והוריד את אותו חיוך.
אני שלפתי את הסכין ותקעתי אותו בנער.
לאחר שהנער נאנק ונפל על הרצפה פניתי למייגן.
היא הייתה מטושטשת.
"את בסדר?" שאלתי אותה כשהקמתי אותה לישיבה.
"הסכין… ניפצעת…" היא מלמלה וניסתה למשש לי את הכתף אבל לא הצליחה להגיע לשם ונפלה עליי.
פנינו היו קרובים כ"כ יכולתי כמעט להרגיש אותה.
החזקתי אותה והבנתי שהיא לא במצב כזה טוב ללכת.
הרמתי אותה משם ובאותה השנייה החלטתי.
אני יותר לעולם לא עוזב אותה. לא הבנתי למה, אבל מאיזה שהיא סיבה לא יכולתי להפסיק לדאוג לה.
לא הפסקתי לחשוב עלייה אפילו לא לשנייה.
לא יכולתי להפסיק לדאוג לה מעכשיו.
אז חוק אחרון לפני שאני מודה בטעותי.
————–חוק מספר 18: לעולם אל תתאהב בבת אנוש————-

ההמשך יבוא…