המדבר,ואני חסר שם- הפרקים הראשונים:גאולה

הראשון לספטמבר.
עיני הצורבות ניסו להתרגל לחושך.
הראשון. לספטמבר.
השעון תקתק.
קולו שיגע את מוחי שניסע להגיע למסקנה,מה מטריד אותי בתאריך הזה?
הראשון לספטמבר.
הדלת נפתחת. עיני האיש שעמד על מפתן הדלת הסתכלו בי. נראה שהוא בא לחפש אחרי משהו

הוא ניגש אלי. הוא משיט את ידו לעבר גופי הרועד. "קום". די הייתה המילה החזקה הזאת כדי להקים אותי על רגלי. האור מהדלת לא האיר את החדר. אלה היו סימנים של שתי צדדים. חושך ואור. "מי אתה?" שאלתי אותו עם חשש גדול שתשובתו לו תימצא חן בעיני. "שמות לא חשובים יותר" הוא אמר בטון מוזר. מהפנט במקצת. " אתה יכול לקרוא לי ס'ת" הוא אמר. מבטו השתנה לקודר. " מי אתה?" הוא שאל. שהבנתי שמה שהוא שאל בעל משמעות יותר גדולה ממה שהוא חשב. ממה שהוא יכול להבין. "קוראים לי קלי" אמרתי בטון יציב. " אנחנו צריכים לצאת מפה." אמרתי. ס'ת אמר " למה? אתה ממהר לאן שהוא?" הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי את המילים האסורות. הקדושות. הציווי "עכשיו!"
פניו של ס'ת השתנו. הם נראו…חלולות יותר. ואז הבנתי. נזכרתי. הוידוי. הנשמה של ס'ת התרוקנה. בגללי. יצאתי מהדלת לעבר עולם בהיר יותר. זה הזמן שבוא הבנתי,אני לא ראוי. אני הוא קליי. הפסל החוטא. אני החושך,ועכשיו? זה הזמן

לצאת לאור.
האחד לספטמבר.

פרק 2 : אור על קצה הצוק

מדבר. האנרגיה שמניעה את כוחי,פיסול הנשמות,אוזלת. הפסלים שהיו פעם אנשים חסרי ישע, נעלמו כמו אבק בדרך,סימנים לדרך החטא שלי. אני חלש,עיני האפורות מתקהות כל פעם שאני מרגיש את הרעב. מדבר זה היה פעם עיא האנושיים טוקיו ביפן,אבל הוא. וליוויתן מהמים השחורים של ארץ האבודים. הנשכחים. עכשיו הכל מדבר.
ואני? רעב. הנה הוא,מרחוק. שומר השער. קסדת הזהב שלו זוהרת בשמש המדבר שטף פעם לא דועכת. אני מוציא את סכין הפיסול מגופי. סדקים התחילו להופיע בה. חבל. עבודת אמנות מדהימה שכזאת נהרסת לאט לאט. תוצאה של הרעב.
ניגשתי על השומר ופיסלתי מהאוויר את שלושת מטבעות הנופלים. הוא מפנה את ידו הצידה. מאפשר לי לעבור. אני נכנס. איך? חשבתי שהכניסה לעיר הנשכחים נחסמה. חשבתי שתהיה התגובה הרגילה. לא. מתברר שהרעב מבלבל את כולם. והנה אני. ממשיך, לפסגה חדשה. לעיר הנשכחים. לפגוש את האיש היחיד שיוכל לסלוח לי. "המושיע".

פרק 3: האמא האבא והחיה שנקראת גאולה

אמנות זה דבר שנוי במחלוקת. אומנות זה אמצעי להעביר רגש. כל רגש שהוא. וזה עלול להפוך לחטא. אני עובר כרגע ליד גופתו של משרתי הנאמן. קראתי לו פיגמליון. פיסלתי אותו לפני אלפי שנים. כמראה של עצמי. האיש המסכן. התאבד ברגע שהבין שהוא כלי קיבול לנשמה שלי כדי שלא השתגע. אירוני. הוא השתגע בעצמו.
הגעתי. ארמון הכסף ההרוס של האלים הישנים ניצב מולי. יציב כמו שלא היה אף פעם. הרצון לשכב לישון מיתחתיו. ההרגשה. לא,הציווי. עובר לידי כמו רוח לא מזיקה. השפה העתיקה. אני מרים את הסכין, נשקי היחיד. לא,חברי היחיד. ואני נותן לו לשאוב את המילים. זה ישבור את הכלי המקודש. אבל הוא,הקסם המקודש הזה יתן לי את ההזדמנות לעבור דרך ארמון הכסף ולהגיע לסליחה. לגאולה. אחר כך אצטרך להילחם באמא,אבל זה אחר כך,מחשבות אובדניות אחר כך. קודם כל אני צריך להפוך לשלם. לקבל סליחה. לקבל גאולה. אני זורק את סכיני באוויר והוא מתפוצץ. הקול מחריש אוזניים. זעקת הנשמות שאספתי. אני ניזון מהם. החיסכון שלי,אני אוסף אותו כמה מיליוני שנים,בשביל הרגע הזה. בשביל הרעב. מיליון נשמות חיות.

פרק 4: במקדש,שרידים. הכאב.

הנה הוא. הברחתי חיוך קטן. אסור בעולם נוראי כמו זה. מצאתי את המלאך גבריאל. מושיע החוטאים. מסיר הכאב. הוא יושב על הכס,ועצמתו מעיפה אותי אחורה במקצת. גבריאל. זה הזמן. טיק. נשימתי נעצרת. טוק. הזמן אזל. אני קורס על הרצפה הקרה מול גבריאל. הרעב… אני… לא… יכול… להפסיד?…. אז מה זה? הרצפה,קרה,מלטפת במידה משונה… מלטפת?! לא…! אני מרים את ידי על מול האישה המשונה שעמדה מולי וגופתו של גבריאל זרוקה בפינה לידי,חורי יריות ודם ממלאים את שריד המלאך הקדוש, "תקווה" הם קוראים לה… אבל האם הליטוף המטריד הזה,שאוכל אותי לאט לאט,… זאת התקווה שלי? המוות? תקווה מכוונת את אקדח הכסף שלה בין עיני האפורות שדוגמתם מלאה בפנים של ילדים זועקים,הנשמות שאספתי. הכאב שאני חש כרגע בלתי נסבל… עכשיו אני מבין למה קוראים לאקדחה "רחמים". מחשבה תמימה צפה בראשי,שמעורפל מהרעב ומעיניה הצלולות התכולות של תקווה. עיני התבהרו,הופכות ללבנות בהירות,ושיערי האפור,העייף התחלף מיד לשיער שופע בצבע לבן. מילת הציווי החזקה מכולם עלתה בראשי.

↡⇔⇞ "אמת"↡⇔⇞

תקווה הלכה אחורה בזעקה. גופה התחיל לרעוד ועיניה הפכו לאפורות,כמו עיני הקודמות. "על תסתכל עלי!!!" צעקה תקווה בפחד תוך כדי שאקדחה הופך לקלשון שחור. עם כזאת אחריות על האנושות,האמת הכואבת,שהשדים שבתוכה חזקים מידי. היא תהפוך בשניות לשדה זוטרה תחת פקודתו של אזעאזל, נושא השדים השביעי. "ביי,ציפור קטנה שנקראת תקווה…" לחשתי תוך כדי שנולדתי מחדש, אבל כמי? כאיזו ישות? אור ואפלה נלחמו בחדר כשתי כוחות עצומים. חזיתי כרגע במפץ גדול שני. אירוע שיקרא לשנים, "ניפוץ הגאולה". ויום גורלי זה,שבוא נולדתי מחדש,הוביל רעב חדש שקם מהחולות… החולות של הלוויתן מהעמקים. הם קוראים לכולנו הביתה. חיים ואופל. מסע. ומילה אחת פשוטה,שמכילה את הציווי… "אמת".

פרק 5: משמעות

אני מתעורר על ברזל קר,הפעם הכל מואר מסביב. הרעב… הוא הפסיק? פעם ראשונה מאז נשימתי הראשונה על העולם הזה אני מרגיש מואר,בצד השני של החולות,בצד ליד השמש.
בפעם הראשונה… הצלחתי להרגיש את השמש…מחממת אותי. שדה החיטה היה….. יפה? יפה?! הסתכלתי על גופי,טהור,ללא סדקים. הריחות המשכרים מסביב,קולות של יצורים משונים ,שמים כחולים,כול הדברים האלה? זה טוב… שנדדתי בחיפושי אחר נשמות ,לא היה טעם לדברים כאלה…. רגשות?! אין דרך להרגיש אותם שכל יום אתה נזכר בעבר הכואב של אתמול ומתמודד עם הרעב של היום.
אבל עכשיו? הכל מציף אותי. אני מרגיש… שמח? חיוך קטן עולה על שפתיי שאני מסתובב בשדה חיטה הענקי,שלפתע החושך מתגנב,תופס אותי,הוא כועס. אבל הוא מחבק אותי,מקבל אותי… מנסה להחזיר אותי לארצות השממה,איפה שילדיו שייכים. איש ואישה מופיעים במרחק,מעיפים את החושך הצידה,שולטים בו. האם אני בארמון האל האחד? "בוא אלינו בן האדמה החוטאת,וקבל את ההזדמנות שלך להיכנס אל האור!" אמרה האישה המוזרה שלבושה בלבן "זו הזדמנות שלא תינתן לך שוב,החוטא השלוש עשרה… קח אותה"
אני התחלתי ללכת לעבר הזוג המוזר בעוד ששקול השעון האינסופי שיגע אותי.ואז החלטתי. מחשבה קטנה ,אמיצה… הוצאתי את ליבי,שכפי שציפיתי,נשאר עשוי מחמר, וניפצתי אותו. זיכרונות מעברי העגום צפו באוויר בעודי מאבד הכרה,הבנתי… שזהו הדבר הנכון לעשות… מוות,הגיע הזמן שניפגש,ונתראה בעולם טוב יותר… צעקתי הפעם מילת ציווי אחרת שציפתי שלא אצעק לעולם,חלשה כל כך… אך עוצמתית:

דיווילאן!