הליקנטרופיה-פרק 1

אני לא יכולה לרוץ יותר אז אני עוצרת
הדרך מהיער לבית שלי ארוכה ואני רצה בשיא הכוח כבר עשר דקות
אני מעטה להליכה מהירה
"טוב שעצרת" קול של נער מקפיץ אותי אני שולפת מיד את סכין הגילוף העלובה שאני מחזיקה להגנה עצמית ומכוונת אותה לכיוון הכללי שממנו הגיע הקול
"צא למקום שאוכל לראות אותך" הקול שלי רועד, נער מגיח בין העצים הוא נראה כבן גילי אבל גבוהה ושרירי הרבה יותר "לא צריך להתעצבן. אני לא מתכוון לפגוע בך" הוא נשמע קר רוח יחסית למישהו לא חמוש שמכוונים עליו סכין למרות שלפי איך שהוא נראה לא תהיה לו בעיה לקחת אותה "תסביר לי מה לעזאזל קורה כאן"
הוא מחייך "אני אגיד לך הכול רק תשאלי, "למה אתה עוקב אחרי?" הקול שלי פחות מפוחד אבל עדיין לא בדיוק מאיים, הנער נראה טיפה פחות בטוח בעצמו, "טוב הכול חוץ מזה" וואו זה ממש שימושי "מי אתה?"
"או זה" הנער עונה לי, "אבל אני מבטיח שאם תבואי איתי את תביני את הכול," הוא אומר ומתקרב אליי
פחד מציף את גופי והיד שלי מתהדקת סביב הסכין, הנער ממשיך להתקרב
"תתרחק ממני ועכשיו" אני אומרת בקול הכי מאיים שלי והוא ממשיך להתקרב
"אין סיבה לדאגה אני לא אפגע בך" הוא אומר הטון שלו רק מלחיץ אותי יותר
וכמובן שהוא ממשיך להתקרב הנער במרחק של ארבעה מטרים ממני
"אני מזהירה אותך תמשיך להתקרב ואני אתקוף אותך"
אני מוצאת את עצמי מתכננת לזנק אליו אם הוא יגיע למרחק של מטר או פחות
והוא ממשיך להתקרב כאלו לא שמע את מה שאני אומרת
הוא עומד במרחק של מטר וחצי מימני, עוד צעד אחד…
היד שלו נשלחת לעבר החגורה שלו בטח כדי לקחת כלי נשק.
אני לא מתכונת לתת לו להגיע אליו.
אני מתנפלת אליו אם הסכין.
כאב חד בראש והעולם מחשיך סביבי הדבר האחרון שאני מרגישה לפני שאני מתעלפת
זה את הנער משליך אותי מעבר לכתפו
לאיזה צרה הכנסתי את עצמי הפעם?