הליקנטרופיה-פרק 2

אני מתעוררת אבל לא פוקחת עניים ואני מבחינה בשלושה דברים.
הראש שלי כואב,
אני שוכבת במיטה די נוחה,
קולות מדברים ברקע,
"עילפת אותה?!" שועל קול לא מוכר. "מה הייתי אמור לעשות, המטורפת התנפלה עליי אם סכין!" הנער ממקודם עונה, אני מנסה לפקוח עניים אבל זה עדיין קשה מידי. "טוב נראה לי שהיא מתחילה להתעורר,תלך בינתיים, אתה רק תפחיד אותה." אומר הקול השני ברוגע מזויף, אני מנסה לפקוח את העניים עוד פעם, ואני גם מצליחה. הדבר הראשון שאני רואה הוא קיר עץ, והחלק הקדמי של המיטה, אני מסובבת את הראש באטיות ורואה גבר צעיר בן עשרים ושתיים בערך, יושב על כיסא העיניים הכחולות-אפורות שלו מביטות בי בטוב לב ושערו השטני נראה כאילו הרגע קם משינה. הוא מחייך חיוך חם ומתחיל לדבר, "שלום. קוראים לי פיטר בורק אבל את יכולה לקרוא לי לאיון, אני מתנצל אל התקרית אם אדם ממקודם, אני מבטיח לך שאף אחד כאן לא יפגע בך שוב." משהו בצורה שבה הוא מדבר נותנת לי תחושה של רוגע ,אבל אני לא סומכת עליה. בינתיים אני מנסה לומר משהו אבל יוצא רק קרקור חנוק. "אל תנסי לדבר בינתיים את נפגעת בצאוור, אבל אל תדאגי, כמה כוסות תה והכול יסתדר, את יודעת מה, אני אלך להביא לך אחת" הוא קם ועוזב את החדר ברוגע, ונותן לי הזדמנות לחשוב, מה לעזאזל קורה פה?! ויותר חשוב איך אני מפסיקה את זה.
להתחשב בעובדה אני לא ממש מצליחה להתישב, שלא לדבר על לעמוד, אין לי ממש אפשרות לברוח. אבל נראה שבכל שנייה שעוברת אני מרגישה יותר טוב, אולי עד ש… איך קראו לו? ליאון? טוב זה ממש לא משנה,, אז אולי אני אצליח לצאת מהחלון, מצד שני שהאדם הזה חטף אותי ירד שלג, אבל אולי הוא פסק, השאלה כמה אני רחוקה מהבית כי אם זה מרחק של פחות משעה הליכה אני אוכל ללכת אותו גם בשלג… מחשבותי נקטעות אל ידי ליאון שחוזר אם שתי כוסות תה. "נקווה שזה יעזור אני בטוח שיש לך המון שאלות לשעול." הוא מגיש לי את הכוס ואני מנסה להיתיישב, סחרחורת קלה תוקפת אותי אבל אני מצליחה לשבת אם הגב שעון על ראש המיטה, ושותה את התה, הגרון שלי צורב, והתה ממש עוזר, חוץ מזה באמת יש המון שאלות שאני רוצה לשעול אותו, רובן מתחילות ב"מה לעזאזל?!" וממשיכות במילים שנערה בת 17 לא אמורה לדעת. ליאון מתחיל לדבר. "אני מניח שהדבר הראשון שאת רוצה לדעת זה איפה את, ולמה את כאן. ובכן זאת ה"מאורה" כמו שאנחנו קוראים לה, ואת בטח תקראי לה בית עשוי עץ באמצא היער. וכאן שוכנת ה"מפקדה" של החבורה הקטנה שלנו, היא כוללת בערך עשרים איש בגילאים ארבע עד עשרים, רובם יתומים או ברחו מהבית, הסיבה שאת כאן הרבה יותר מסובכת, , את לא מה שאת חושבת שאת, אף אחד מאיתנו לא. אנחנו מיוחדים
אנחנו ליקנטרופים"