הליקנטרופיה-פרק 10

בסופו של הסיור אני קורסת במיטה מרוב עייפות
"לישון…." אני אומרת לעצמי. ואכן אני מצליחה לאגור כמה שעות של מנוחה ואז אור חזק שמציף את עיני
מעיר אותי "ריקי. אם הערת אותי בשביל אימונים אני אהרוג אותך ואהנה מזה" אני אומרת. עם הפנים קבורים בתוך הכרית "לא בדיוק" עונה לי לאיון. אני מרימה את האש ורואה אותו עומד ערני לגמרי כאילו עכשיו לא שש לפנות בוקר "באיזה שעה אתה קם?" אני שועלת אותו בקול ישנוני
"יותר מוקדם ממך זה בטוח" הוא אומר בחיוך "למה הערת אותי?" אני מוסיפה באותו טון
המהירות שבה פניו מרצינים מפחידה כמעט "אני צריך לדבר אתך" אני בולעת רוק
"טוב צא החוצה ואני כבר באה" מזל שבריצות שריקי הכריחה אותי לעשות עברתי גם בבית. אני לובשת חולצה ומכנסיים רגילים ואת המעיל ציידים שלי, מסתרקת בזריזות, ויוצאת.
"בואי נלך לחצר" הוא מוביל אותי החוצה לספסל עץ תוצרת בית. "תראי אני צריך להסביר לך כמה דברים"
או או בפעם הקודמת שלאיון אמר לי משהו כזה זה לא נגמר טוב בכלל. "תראה אם עשיתי משהו לא בסדר אני מצתערת. אני פשוט לא ממש מבינה איך הכול הולך כאן." אל הפנים של לאיון יש הבעה מוזרה מן שילוב של רצינות קלינית אם החביבות הטבעית שלו. "לא לא את לא עשית שום דבר רע" אני מהנהנת בהקלה
"תראי העולם שלנו מלא בליקנטרופים. לא כולם רוצים בטובתם של בני האדם." אני מהנהנת. "רוב האשים האלה הם פשוט ממורמרים ולא עושים פעולות ממשיות בכדי לפגוע באנושות" אני לא אוהבת איך שהוא הדגיש את המילה רוב "ומה אם כל השאר?" חשש נשמע בקולי "השאר מאד מסוכנים. בדרך כלל גם הם רק מתכננים תוכניות. אבל פעם בכמה זמן התכניות האלה מובילות למעשים נוראיים שגובים חיים של מאות ואלפים" אלפים? אני חושבת. זה נורא "אני חושש שמתחננים אחד מהאירואים האלה. אחד גדול במיוחד"
השפה שלי רועדת "חייבים לעשות משהו!" לאיון מהנהנן בראשו בעצב "לכן קראתי לך לכאן. אנחנו משתדלים להגן על הילדים הקטנים מפי כל הסכנה. אבל האמת שזה חלק גדול מהמטרה של הקבוצה הזאת." אני קצת חוששת "מתי אתה חושב שה"אירוע" הזה יתקיים?" הוא מביט בי בחיוך עצוב
"אין לי מושג"