הליצן פרק הבכורה

"מייקל אתה בסדר?"
"כן," אמר מייקל ושיפשף את עיניו, הוא שכב על הריצפה, ליד הקרקס, הוא שמע סוסים צוהלים ואז הוא ראה את חבריו ליבור וג'נסי. "מה? מה קרה?" שאל מייקל.
"זה בסדר… אבל, מייקל יש לך הופעה" אמר ליבור.
"כבר אין לך פחד גבהים, נכון?" שאל ג'נסי.
מייקל קם לאט לאט וסידר את הבגדים שלו, הוא הלך לחדר ההלבשה ומשם לקרקס.
"רגע, מייקל, אתה תיפול משם, אתה לא תצליח…" אמר ליבור.
"אתה חולה"אמר ג'נסי.
אבל מייקל לא הקשיב לחבריו, הוא נזכר שהתפקיד שלו בקרקס הוא להיות אחד מחבורת "האנשים שהולכים על החבל". למייקל היה מצב רוח טוב, הוא טיפס על הסולם, עם החבורה וליבור וג'נסי הסתכלו עליו מלמטה.
"מה אתה עושה? אתה חולה, אתה לא מרגיש טוב" לחש ליבור.
"תן לו!" אמר ג'נסי, "זהו הוא לא שומע אותנו, זה לא יעבוד!"
"הכל אבוד!" בכה ליבור.
"רגע אחד, אולי גם אנחנו נטפס על הסולם ונוריד משם את מייקל!" אמר ג'נסי.
"זה רעיון נהדר" אמר ליבור וחייך. ליבור וג'נסי טיפסו על הסולם, בלי שאף אחד יבחין בהם, הם שמעו את קולו של המנחה: "ועכשיו קבלו את החבורה שהולכת על החבל"
כל הקהל מחא כפיים. ליבור וג'נסי הריחו פופקורן, הם הרגישו שהם בקרקס, הם נגעו במייקל, אבל מייקל הלך על החבל עם מקל, זה כבר היה מאוחר…
"איזה רעיון גרוע!" צרח ליבור, אבל אז הוא גילה שבטעות הוא צרח את זה ליד המיקרופון וכל הקהל שמע אותו והסתכל עליו ועל ג'נסי.
"ששששששששש!" אמר ג'נסי.
לפתע, מייקל, איבד את הריכוז שלו ונפל על הקרקע, ואז נשמע קול של אמבולנס. שני אנשים לבושים בבגדים לבנים לקחו את מייקל, שמו אותו בתוך הרכב ונסעו.
"מה זה היה?" שאל ליבור.
"לא איכפת לי" אמר ג'נסי.
"מייקל לא הקשיב לנו" אמר ליבור.
"שלא יקשיב לנו" אמר ג'נסי וחבש את כובע המצחייה השחור שלו.
"אבל ג'נסי" אמר ליבור.
"מה?" שאל ג'נסי, "מה אתה רוצה ממנו?"
"לקחו אותו לבית החולים!" אמר ליבור.
"נו, נכון," אמר ג'נסי.
"צריך להגיד להורים שלו, הוא ילד בן שמונה, כמונו בערך" אמר ליבור.
אחרי שש שנים, ליבור, מייקל וג'נסי, היו כבר בני ארבע עשרה וחצי.
מייקל קם בוקר אחד ונזכר במה שקרה לו בקרקס, הוא התקשר לליבור.
"ליבור?"
"כן?"
השיחה התנתקה. "אוף…" אמר מייקל וקם ממיטתו, הוא שפשף את עיניו ואכל את ארוחת הבוקר שלו שחיכתה לו במטבח. "בוקר טוב מייקל," אמרה אמו, מאיה.
"בוקר טוב אמא" אמר מייקל ואכל עוד חתיכה של טוסט.
"אתה רעב… ישנת טוב בלילה?" שאלה מאיה.
"מה הקשר?" שאל מייקל.
"אתה יודע שאמרת כל מיני מילים מתוך שינה…" אמרה מאיה.
"כמו מה?" אמר מייקל.
"קרקס, ליבור, ג'נסי. מה? חלמת עליהם?" שאלה מאיה.
"לא" אמר מייקל וקם, "אמא, אני רוצה היום ללכת.."
"ללכת לאן?" שאלה מאיה.
"לאנשהו" אמר מייקל.
"מה? להסתובב בחוץ? בחום הזה? מה קרה לך?" שאלה מאיה.
לפתע, מייקל נפל מהכיסא והפך לליצן עם אף אדום, פה אדום ופנים מאופרות בלבן, היו לו גם כובע ובגדים של ליצן.
"מייקל? מה קרה לך?" שאלה מאיה.
"מה?" אמר הליצן וצחק צחוק מרושע, "מי זה מייקל?"
מאיה נצמדה לקיר וצרחה.
"איפה מייקל שלי?" שאלה מאיה.
"מייקל נמצא בחלק האפור של הלב שלי" צחק הליצן.
"אתה סתם מדבר שטויות" אמרה מאיה ודחפה את הליצן.
לפתע, הליצן שינה את צבע הפנים שלו לשחור וצרח: "לא! לא! מה את עושה?"
לפתע, מייקל הופיע. "מייקל שלי" אמרה מאיה.
"וואו, אני מרגיש מוזר, כאילו אני ל…אה אה אה" הליצן הופיע שוב והחליף את מייקל. "מה את רוצה אמא של מייקל? להתקשר למשטרה?"
הליצן צחק צחוק מרושע וחטף מידה של מאיה את הפלאפון שלה.
"מה? מה קורה פה?" שאלה מאיה.
"את רוצה את מייקל?" שאל הליצן.
"כן, אני רוצה את מייקל שלי" אמרה מאיה ורגליה רעדו.
ליבור היה בבית שלו, סידר את השיער שלו מול המראה והתלבש.
לפתע, מייקל הופיע בביתו של ליבור.
"בוקר טוב, ליבור" אמר מייקל.
"מייקל, מה אתה עושה פה? איך הגעת לפה?" שאל ליבור ונצמד לקיר.
"לא יודע," אמר מייקל, "פתאום מצאתי את עצמי בבית שלך."
"וואו, מוזר" אמר ליבור.
"כן מוזר," אמר מייקל.
"אתה רוצה לשתות? לאכול משהו?" שאל ליבור.
"לא תודה, כבר אכלתי ארוחת בוקר בבית שלי" אמר מייקל.
"ולשתות?" שאל ליבור.
לפתע, מייקל והליצן התחלפו, מייקל הופיע בבית שלו והליצן המרושע הופיע בבית של ליבור. "מה? מי אתה?" שאל ליבור.
"אני הליצן מקרקסון הקרקס שמקרקס אותך" אמר הליצן וצחק צחוק מרושע.
"מה?!" צרח ליבור.