שחור לבן- הלוליינית והקוסם

קהל האנשים היה משותק. האולם כולו קפא למשך שניות אחדות, ואז אנחות רווחה ופליאה מילאו את החלל כאשר הלוליינית נחתה בקלילות על שתי רגליה והרימה את ידיה באוויר כמנצחת. אם זה היה נגמר אחרת בשבילה… טוב, זו לא דרך נעימה למות.
היא קדה קלות לקהל ואז נעלמה אל מאחורי המסך. רוב הקהל שישב בצדדים ניסה נואשות למתוח את צווארו כדי לראות את מעשיה, אך המסך היה כבלתי חדיר. כשהיא יצאה שוב היא היתה לבושה בחליפה דומה לזו שלבשה קודם לכן, אך עכשיו היא היתה בצבעי כסף וזהב, ושערה היה סבוך בתסרוקת מרושלת יפהפייה שאיש בקהל לא הבין איך היא הספיקה לעשות אותה בזמן קצר כל כך.
היא החזיקה בידה חישוק שחור והתחילה להעביר אותו מיד אחת לאחרת. כל תעלוליה היו מסוכנים ושובים, אך כשאתה כבר זמן רב בעסק אתה לומד מהר את כל השיטות לפעולה.
הלוליינית חלפה דרך החישוק, פעם מעבירה אותו על גופה בזמן שפגאט ופעם מוציאה את ראשה החוצה, כשרגלה וידיה סבוכות בו.
היא המשיכה להקסים את הקהל עד שהיתה בטוחה שהם מאמינים שזהו חישוק אמיתי.
ואז היא העלימה אותו.
הקהל תמהה בשנית איך היא עשתה את הדבר, וחלקם אף נעמדו במקומותיהם, מנסים לתפוס זווית ראיה טובה יותר על הבמה.
היא התהלכה על הבמה במעגלים. אם היו מסתכלים על פניה היה אפשר לראות שעיניה סוקרות את הקהל, מחפשות אחר מישהו מסוים. סביר להניח שרק השורה הראשונה יכלה להבחין בכך, אך איש לא ראה. כולם היו מרותקים ורק חיכו לרגע שבו היא תחזיר את החישוק.
בדיוק כשהיא הרימה את שתי ידיה היא מצאה אותו. הוא ישב בשורה השנייה, במרחק של שורה ושלוש כיסאות ממה שהיא שמרה לו. חיוך קל עלה על שפתיה בזמן שהיא סובבה את החישוק בידיה וזרקה אותו אוויר, שם הוא נעלם שוב.
כשהערב נגמר, היא חמקה חזרה אל הקרוואן שלה. היא ידעה שהוא יבוא לשם, והוא אכן בא. הוא חיבק את מותניה ולחש באוזנה מילים, ממלא את מוחה בשמות של מקומות שהיה לוקח אותה אליהם לו רק היה לו קצת יותר זמן איתה, לוחש לה דברים שהיה עושה כדי להרגיע אותה, ותוך כדי מעביר את ידו על גבה באיטיות, רכושני ומגונן.
היא דחפה אותו מטה על המיטה הצרה שהיתה שם, לא משהו שהייתם מצפים מלוליינית שכמוה, אבל החיים בדרכים לא קלים, לכן אין טעם להחזיק ברכוש רב.
הוא התרומם על מפרקיו והביט בה במבט רך, מבט שהיא יכלה להסתכל עליו לנצח ועדיין לא להאמין שהוא שלה.
הוא ראה אותה כמו שהיא, הוא קיבל אותה כמו שהיא. כשרק לראשונה סיפרה לו על יכולותיה, הוא לא התחרפן ונעלם כמו שציפתה שייעשה, כמו שרוב האנשים עשו כאשר גילו את סודה. הוא פשוט אמר שלא אכפת לו, כל עוד היא שלו.
ידו ליטפה את ידה בעדינות. "תרקדי לי ריקוד, לוליינית שלי," לחשו מילותיו. "תני לי לראות עוד מהקסם שלך." ניצוצות לבנים יצאו מאצבעותיו, נקשרים בכבילה אל החבלים הכסופים שלה, מעבירים בה גלי אנרגיה מגרים.
היא היתה הלוליינית והוא היה הקוסם. הם היו השילוב האסור שבין הכוחות, אך לשניהם לא היה אכפת. הם אהבו זה את זו, באמת ובתמים, והעובדה שהם לא יכולים להיות ביחד רק הלהיבה אותם עוד יותר.
הלוליינית רכנה קרוב יותר אל פניו וכרכה את ידיה סביב צווארו. שפתיה היו קרובות לשלו, ממש במרחק נשימה.
"זה כואב, שאת נותנת לי לחכות," הוא נאנק כנגדה. "לא היה לנו זמן פנוי לעצמנו כבר הרבה זמן…"
היא חייכה בשובבות ושפתיה טוו בשפתיו נשיקה תובענית, עמוקה וסוחפת. הוא שמט את ראשו בהנאה. קסם, זה היה מה שחיבר ביניהם. ולמרות שהם לא באמת נגעו אחד בשנייה, זה הרגיש הכי אמיתי שאפשר.