הלוחשת – פרק 4

קארה התעוררה לקול פעמון מרעיש. כך גם כל הבנות שבחדר. משרתת נכנסה לחדר. "ליידי איירה מוסרת לכן שיש לכן 20 דקות להתארגן, ואז עליכן להתייצב לארוחת הבוקר, ובלי לאחר."
"תודה," אמרה קארה למשרתת הצעירה והמלוכלכת. היא החליטה להשתדל להיות מנומסת עד כמה שאפשר. הפליא אותה שהבנות האחרות, בעיקר אלו הבאות מבית עשיר, לא הודו למשרתת. קארה הרחיקה את המחשבה, ובחרה לעצמה בגדים – את שמלת המשבצות האדומות, גרביונים, סוודר ולבנים נקיים. היא סידרה את הבגדים בערמה, ועליה הניחה זוג נעלי עור שחורות. קארה ירדה לחדר האמבטיה, התרחצה במהירות והתלבשה. בגדיה מעולם לא היו נעימים ורכים כל כך, וגם לא דקים כל כך. את השיער היא אספה בסיכות מפניה. את בגדי הלילה השאירה באמבטיה לערב. קארה הלכה בנחת לאולם האוכל, מתרגלת לבגדיה החדשים. הם היו נוחים מאוד, בדיוק במידה שלה. קארה תהתה איך הם ידעו מה המידה שלה. הילדים האחרים הגיעו לאיטם לאולם, וכשאחרון הילדים (ילד נמוך ורזה מרובע 6, עם פרצוף של אחד שאף פעם אין לו מספיק אוכל,) הגיע, גם הליידי איירה הגיעה בהליכתה המרחפת והאיטית. "אחרי שנאכל, עליכם להתייצב באולם הגדול להדרכה מלאה, ולאחר מכן נסייר בגינות הטירה. היום לא תלמדו. הלימודים יתחילו מחר. בתיאבון!" המשרתים שוב נשאו צלחות מלאות בצלעות חזיר, פרוסות לחם חמות וריחניות, חמאה רכה, גבינות, ירקות חתוכים, דייסות, ביצי עין, פירות טריים, פנקייקים, סירופ מייפל, קנקני חלב וקנקני מיץ תפוזים. קארה כמעט שבעה רק מהריח. היא הודתה למשרתים ולקחה הרבה מהכל, זוללת בלי רחמים, אבל הפעם ניסתה להשתמש בסכו"ם. כמה ילדות צחקקו כשראו את אחיזתה המוזרה של קארה בסכו"ם, אבל קארה הייתה שקועה באכילה, והיא אפילו לא שמה לב. הסכו"ם הקשה עליה לאכול כמו שצריך. קארה לא הייתה רגילה לאכול בסכין ומזלג, בעיקר בגלל שברובע 7 כמות האוכל הייתה מועטה כל כך עד שאף אחד לא טרח להתעסק בסכין ומזלג. בנוסף, אנשים העדיפו להשתמש בכסף שלהם לדברים שימושיים יותר, כמו סירים טובים או צלחות. קארה אכלה עד שכמעט התפוצצה, אז חיכתה לרורי, שאכל לאט ובנחת, אך עם פנים מוטרדות. "למה אתה כועס?" היא שאלה. "אני לא כועס. אני סתם חושב."
"על מה?"
"הילדה מרובע 4," הוא לחש לה, והצביע על ילדה יפה מאוד, עם שיער כמו חוטי זהב, עיניים אפורות, אף קטן, חיוך גדול וצחוק מתגלגל. "אתם מכירים?" שאלה. "היינו זוג," הוא אמר. קארה החלה לצחוק בלי קול, ודמעות זלגו מעיניה. "מה מצחיק?"
"איך בחורה יפה כמוה יצאה עם פרצוף-תחת כמוך?" היא שאלה והמשיכה לצחוק. היא שיקרה. רורי היה נער נאה למדי, 'ממש יפיוף' כמו שסבתה נהגה לומר, אבל זאת הייתה הסיבה הכי הגיונית בשביל הצחוק הבלתי מוסבר שלה. אפילו היא לא הבינה למה היא צוחקת. רורי סיים לאכול, והם הלכו אל האולם הגדול. ליידי איירה כבר חיכתה שם. כשכל הילדים הגיעו, היא ביקשה שהם יעמדו במעגל לפי הרובע ממנו הגיעו, בנים מימין, בנות משמאל. פחות מדקה עברה והם הסתדרו במעגל, כאשר ליידי איירה מפרידה בין קארה לבין הילד מרובע 1. שתי מחיאות כף של ליידי איירה, ומשרתים הגיעו עם כורסאות קטנות, אחת לכל אחד. "תודה," לחשה קארה למשרתת שהביאה לה כורסה. שוב היא קיבלה מבטים משונים משאר יושבי החדר. "כמה מטומטמת את יכולה להיות? זו כבר הפעם השלישית שאת מדברת עם המשרתים, מפגרת שכמותך," צעקה לעברה, מי אם לא, הנערה היפה מרובע 4. "וזה למה זרקתי אותה," לחש לה רורי באוזן. "העלמה מאנר! אנחנו לא משתמשים במילים בוטות שכאלה! ואת, העלמה קראפטר, חוקי הנימוס אינם מאפשרים לנו לדבר עם אנשים שמעמדם נחות משלנו."
"וחוקי הנימוס גם אומרים שעלינו להודות כאשר נותנים לנו משהו. משרתים הם בני אדם בדיוק כמוך וכמוני, ומגיע להם לקבל את מעט הכבוד." ליידי איירה הייתה המומה. "עשי כרצונך," סיננה ליידי איירה. "נחזור לענייננו," המשיכה בחיוך. "על סדר היום שלנו: שיחת היכרות, הכרת החוקים, סיור בגינות, ארוחת צהריים, ומשם תתפנו לעיסוקיכם. שנתחיל בשיחת ההיכרות?" הילדים הנהנו. "כל אחד יאמר את שמו המלא. נתחיל ממך," היא אמרה לילד מרובע 1. "אני פטר ריצ'ר."
"אנה האטר," אמרה הילדה שאחריו. "רוון באייר,"
"ג'נירה מטאלר,"
"טרומן קאתר,"
"מרתה פישר,"
"טימותי טוקר,"
"אווה מאנר," אמרה הילדה שהפכה במשפט קטן אחד לאויבת של קארה, "פלין מאטר,"
"אמורה ריידר,"
"תומאס ג'אדר,"
"מריה באטלר,"
"רורי פארמר," אמר רורי, ולבסוף, "קארה קראפטר," לחשה קארה. "אני לא שומע! ואני ממש לידה!" צעק פטר. "קארה קראפטר," לחשה שוב. "האם תוכלי בבקשה לא ללחוש?" ביקשה ליידי איירה. "אני לא יכולה," התעקשה קארה. "קוראים לה קארה קראפטר," אמר רורי בחוסר סבלנות. "אבל ביקשנו ממנה לומר זאת, מר פארמר. נו, אמרי זאת. קדימה, ילדה! אין לנו את כל היום!"
"קארה קראפטר," לחשה קארה בייאוש. משהו אמר לה לא לומר אישה שאין לה מיתרי קול. היא כמעט בכתה. ליידי איירה ניסתה להשפיל אותה, כבר בפעם השלישית מאז הגעתה לבית הספר. "אנחנו לא שומעים אותך. הזדמנות אחרונה. אמרי את שמך, בקול, ולא, תיענשי." קארה אחזה את התליון הקטן שלה. היא הייתה על סף בכי. לנסות לצעוק? להסביר לאישה שאין ביכולתה? שתי האפשרויות יובילו לענישה. אוי, אם רק היו לה מיתרי קול! "ניסיון אחרון, ילדה. יש לך בדיוק 10 שניות לומר לנו את שמך. 10, 9," קארה אחזה בתליון. מה לעשות? היא החליטה. היא תיענש, זה בטוח, אבל לקארה לא היה מה להפסיד. "4, 3, 2-"
"קוראים לי קארה קראפטר!" היא צעקה. בקול. הלוחשת הצליחה. היא דיברה. "זה היה כל כך קשה, העלמה קראפטר?"
"איך זה יכול להיות?" מלמלה קארה בלחש. ליידי איירה התעלמה. "נעבור לחוקים," היא אמרה בחיוך. "כפי שאתם יודעים, אתם נמצאים כאן כדי ללמוד, וכשתהיו בני 18 שניים מכם, בן ובת, יהיו המלך והמלכה, יינשאו בחתונה רבת פאר, ויימלכו על הממלכה 80 שנים, ובתומן שני ילדים אחרים יהיו המלך והמלכה. את הסיפור המלא תלמדו בשיעור. כל שנה הילד והילדה אשר יצליחו הכי פחות במבחני סוף השנה, יסולקו מבית הספר לאלתר."
"ולאן הם ילכו?" שאלה קארה. "למקום שבאו ממנו," אמרה ליידי איירה. "ובזמן שבו תשהו בבית הספר הזה, עליכם להתנהג בהתאם לחוקים. כפי שאמרתי אתמול, איחורים ייגררו עונש. עליכם להגיע לכל שיעור ושיעור. אין הברזות. אסור לצאת מהמיטה אחרי שעת השינה, אלא אם זה מקרה חירום. אין להיכנס לחדרי המין השני. לשיעורים יש ללבוש רק את התלבושת האחידה. הפרת חוקים תגרור אחריה ענישה בהתאם. העונש יכול להיות מטלת עבודה, ויכול להיות שתושארו בחופשת הקיץ בבית הספר במקום לחזור הביתה. כמעט שכחתי! אם רק אתפוס שניים מכם הולכים מכות, מקללים או משתמשים באלימות, העונש יהיה חמור." קארה אחזה בידו של רורי בחוזקה. "שאלות?" כולם שתקו. "בואו נלך לסיור!" הילדים יצאו אחרי ליידי איירה, ובמשך שעות ארוכות טיילו בגני הטירה הפורחים, שהיו כמו מבוך ירוק וגדול, ולבסוף חזרו לטירה, לאכול ארוחת צהריים. גם את הארוחה הזאת בלסה קארה, וכשהארוחה הסתיימה, היא תפסה בידו של רורי. "אני צריכה שנלך לדבר," לחשה לו. היא לא ידעה אם היא יכולה שוב להוציא צלילים של ממש, ולא היה בכוונתה לנסות. הם הסתובבו בגנים, עד שמצאו פינה שקטה, שני ספסלי אבן מתחת לחופה של קיסוס. "איך עשיתי את זה?" היא שאלה, ספק את רורי, ספק את עצמה. "את חושב שזה היה חד פעמי?"
"תנסי."
"איך?"
"תנסי לשיר משהו." קארה הפכה את הרעיון במוחה. היא ניסתה להיזכר בשיר כלשהו.
״יש שם בחוץ שחור ואדום," היא שרה. בלחישה. "תמשיכי," אמר רורי. קארה שאפה אוויר וניסתה להיזכר בשיר העתיק שסבתה לימדה אותה.
״יש שם בחוץ שחור ואדום,
יש שם כאב ויש גם עצב,
ואת כאן בפנים, שקועה בחלום,
והנשימות קטנות ובקצב,

יש שם רוע שקשה לתאר,
אנשים שאת אמם הורגים,
לא יודע לאן כל אחד ממהר,
לאף אחד שם לא דואגים,

יש שם בכי ויש שם שנאה
יש שם מוות ויש גם מחלות,
אבל כמו שיש שם חמדנות וקנאה
יש שם תקווה שיבואו גדולות

ואני ואת ביחד, שום רע לא יבוא,
הצללים נמצאים רחוק מהלב,
את העיניים אפשר לעצום,
ואני אותך אוהב.״ קארה סיימה את שיר הערש, ורורי בהה בה. ״יש לך קול, לוחשת. יש לך קול יפהפה.״
״זה עבד?״
״כן,״ קארה הייתה מבולבלת מאוד. ״אבל איך?״
״יש לי תיאוריה,״ אמר רורי והרים את עיניו. ״מה?״
״לא… זה לגמרי אידיוטי. עזבי. קראתי פעם, על משהו כזה… אבל זה ממש מטומטם.״ רורי קם ללכת, וקארה ידעה שהיא לא הולכת להוציא ממנו עוד מידע. היא פשוט קמה אחריו. הוא כרך את זרועו סביב כתפיה, והם חזרו לטירה, לחדר ההסבה. הפעמון לארוחת הערב עוד לא נשמע. בחדר ההסבה ישבה, מי אם לא, אווה. ״הי! רורי!!! מה שלומך?״ היא קפצה עליו בחיבוק, וניסתה לנשק אותו, אבל הוא הזיז את ראשה הצידה. ״תקשיב, אני יודעת שזה לא עבד לנו הכי טוב, אבל אני אשמח אם תתן לי הזדמנות שנייה.״ רורי העווה קלות את פניו. הוא עדיין כרך את זרועו סביב קארה. ״לא תודה, אווה.״
״למה? אני לא מספיק יפה בשבילך?״
״לא, ממש לא, זה בכלל לא בגלל זה,״
״אז אתה מעדיף את נערת החווה על פני?״
״אין לזה שום קשר לקארה,״ רורי נאבק עם מילותיו. ״אתה אוהב אותה? זאת הסיבה?״
״מה? לא! מה הקשר? אווה, תראי, אני פשוט לא אוהב אותך, זה הכל, ובכלל-״
״אתה שברת לי את הלב, רק כדי להיות איתה!״ רורי נראה ממש אבוד ומיואש. ״זה היה הרבה לפני שהכרתי אותה, מה היא קשורה בכלל, אני לא אוהב אותך וזהו! נגמר הסיפור!״ רורי צעק. אווה הפנתה את פניה היפות לקארה. ״אנחנו במלחמה, ילדה,״
״קוראים לי קא-״
״ממש לא אכפת לי. אתה פשוט בוגד, ועוד עם איזה טינופת מרובע 7.״ רורי נאנח. קארה חיבקה אותו. הם התיישבו על הספה הקטנה, מחובקים. ״היא אומרת המון שטויות,״ אמר רורי. ״כן! אתה מאוהב בי… פשוט מטורפת.״
״כן…״ אמר רורי והעביר את ידו בשיערו. הפעמון לארוחת הערב נשמע, וקארה ורורי ירדו לאולם יד ביד. והלב של קארה כאב לה נורא, כאילו משהו ננעץ לה בפנים. זה היה ככה מאז שאווה באה לנשק את רורי. משהו כאב לה נורא שם בפנים. רורי וקארה פנו לרדת לחדר האוכל, כאשר משרתת עצרה בעדם. "העלמה קראפטר?" שאלה. קארה הנהנה. "ליידי איירה קוראת לך לחדר המנהלת. אני אלווה אותך."
"אני בא איתה," אמר רורי. "הליידי איירה מעוניינת לדבר רק איתה, מר פארמר."
"אז אני אחכה בחוץ." המשרתת נאנחה, סימנה להם לבוא אחריה והחלה ללכת. חדר המנהלת היה בבניין הכיתות. הדלת של חדר המנהלת הייתה גדולה, כבדה, ומעוטרת. המשרתת דפקה על הדלת.
"יבוא!" נשמע קולה של ליידי איירה. קארה פתחה את הדלת. "נו, ת׳כנסי כבר," אמרה המשרתת והלכה. רורי התיישב על הרצפה, וקארה נכנסה."שלום, חמודה! שבי בבקשה," אמרה ליידי איירה, שישבה מאחורי שולחן כתיבה גדול. קארה התיישבה בכיסא שמולה."את יודעת למה קראתי לך, קארה?"
"לא," היא לחשה. "ה… תקרית הקטנה שהייתה היום בבוקר. מה קרה?" קארה הפכה את השאלה במוחה, חושבת על התשובה הטובה ביותר. "את לא קשת תפיסה, קארה. תעני לי בבקשה. מדוע לא הסכמת לדבר בקול רם?" קארה מצאה תשובה. היא הייתה שקרית, כמובן, אבל קארה הייתה שקרנית מצוינת. "ברובע 7, יש שלג כל הזמן." היא פתחה. ליידי איירה הקשיבה לה בצומת לב. "איפה שיש שלג יש מפולות. המון מפולות."
"ומה עם המפולות?" שאלה ליידי איירה. "אתה לא יכול לצאת ממפולת שלג. אתה קבור מתחת לשלג, קופא למוות. אתה לא נושם. לא יוצא אף פעם." ליידי איירה הנהנה בקשב. "ההורים שלי וסבתא שלי הפחידו אותי בסיפורים על מפולות שלגים קטלניות. והם תמיד היו אומרים לי לא לצעוק, כדי שלא תהיה מפולת. ופשוט התרגלתי רק ללחוש."
"אז מדוע כשביקשתי ממך לדבר בקול לא הסכמת? אין שלג בטירה," שאלה ליידי איירה. "הנברשת," אמרה קארה. זה היה הסיבה הכי הגיונית שעברה במוחה. "הנברשת מקרח. קרח זה שלג כואב." אמרה קארה. "הנברשת עשויה מזכוכית, לא מקרח, אך סך הכל חששותיך היו מוצדקים. אין זכוכיות ברובע 7, נכון?" אמרה בחיוך. "לא. גם אין סיבה שיהיו." ענתה קארה. "יש לך תליון נחמד מאוד, קארה. מאיפה הוא?" קארה חששה מהשאלה. "סבתא שלי נתנה לי אותו," היא ענתה. "מעניין מאוד. תרצי להראות לי את התליון עצמו, קארה?"
"לא ממש." ענתה קארה. "תיזהרי מאוד עם ההתחצפויות שלך. עכשיו לכי לחדרך. פספסת את ארוחת הערב." אמרה ליידי איירה בקור. "לילה טוב, ליידי איירה," אמרה קארה ויצאה מן החדר. רורי עדיין היה שם. "נו?" הוא שאל. "היא שאלה אותי למה לחשתי בבוקר ומאיפה התליון שלי."
"איזה תליון?" שאל רורי. "לא משנה," אמרה קארה. "אני אצטרך למצוא את הספר בספריה," אמר רורי. "מה?"
"את זוכרת את התאוריה שלי? אם אני אמצא את הספר הזה, אם אני צודק…" הוא אמר. "מה?"
היא שאלה. "לא משנה. כשאני אמצא את הספר אני אראה לך. אני אלך להתקלח, ואז אלך לספרייה." קארה גלגלה עיניים והלכה להתקלח. רורי יכל להיות ממש מעצבן לפעמים.

*****************

"אני לא קונה את השטויות שלה," אמרה איירה.
"אני לא מצליחה להבין מה מפריע לך," אמרה האישה. איירה נאנחה. "זה לא חשוב בכלל. כל עוד היא לא יודעת אז אנחנו נהיה בסדר."
"גם אם היא תדע נהיה בסדר," הזכירה לה האישה. היא הזיזה את קבוצות השיער הכתומות שלה מפניה. "היא מעצבנת אותי. היא חצופה כמו סנאי."
"היא עדיפה על האווה האיומה הזאת," אמרה האישה. "והיא מתייחסת למשרתים כמו אל שווים לה. יש לה לב טוב. ולא משנה כמה את לא אוהבת אותה, אין לך יכולת להיפטר ממנה, אלא אם היא תקבל ציונים רעים. ויש לה מלא שכל, אז הסיכויים שלך קלושים."
"תהיי בשקט."
"למה?"
"הילד מסתכל בספר." אמר איירה והתרכזה בתמונה שמולה. "איזה ילד?"
"זה שלא זז ממנה לרגע," אמרה איירה כאילו זה מובן מאליו. "הלך עלינו," אמרה איירה. "לא נכון. הלך עלייך."