הלוחשת – פרק 2

סוף הקיץ הגיע במהירות לא צפויה. כל בוקר קארה ורורי יצאו לצפות בזריחה, ובדרך כלל היו חוזרים הביתה רק בצהריים, אוכלים ושבים ליער. לפעמים הם היו מצטרפים לילדים האחרים בכפר, משחקים איתם בכדור או הולכים מכות. ואז הגיעה היום האחרון של הקיץ. אם הם היו ילדים רגילים, אז היו מצטרפים לעסקים המשפחתיים ומתחילים לעבוד. אבל קארה ורורי לא היו ילדים רגילים. היום האחרון של הקיץ התחיל רגיל – קארה יצאה מהבית, הגיעה לעץ שלה ולאחרונה גם של רורי, טיפסה ופגשה אותו על הענף הכי גבוה, שם היו יושבים וצופים בזריחה. "אכלת משהו?" שאלה קארה. "לא יכול." קארה הנהנה בהבנה.
"את מתרגשת?" הוא שאל, מביט אליה. "לא."
"את משקרת," הוא ציין וכרך את ידו סביבה, אך קארה לא הפסיקה לרעוד. "אני לא מתרגשת," הסבירה קארה. "אני מפחדת."
"למה?"
"הם לא מחזירים אותם." מלמלה בלחש קארה. "מילא הלחישות, אני לא יכול לשמוע אותך כשאת ממלמלת ככה," אמר רורי בחיוך. "שניים מאיתנו יהיו מלך ומלכה, ומה יהיה על כל השאר? סבתא שלי חושבת שזה כי…" היא השתהתה. "כי מה? קארה, בבקשה," הוא אמר. קארה פרצה בבכי. רורי חיבק אותה וחיכה שהיא תירגע. "היא אומרת שזה כי הורגים אותם," אמרה קארה הכי חזק שהיא יכלה, בלחש חנוק בדמעות ובמעיל של רורי. "הם הורגים את הילדים האחרים," התייפחה. "אני לא רוצה למות, אני לא רוצה ללמוד, אני רוצה להישאר כאן, איפה שיש שמיים ושמש וכוכבים,"
"אני מבטיח לך, את לא תמותי," אמר רורי. "איך אתה יודע?"
"את לא רגילה, לוחשת." קארה הפכה את מילותיו במוחה כמה דקות. "רורי,"
"הממ?"
"אפשר לבקש ממך טובה?"
"בטח, מה?"
"תישאר איתי שם. אל תמות."
"אני מבטיח." הם הסתכלו אחד בעיניי השני למשך שנייה באורך של נצח. קארה ציפתה שמשהו יקרה, אבל לא קרה כלום. "השמש הולכת לזרוח," היא ציינה. הם ישבו חבוקים, צופים בשמש, מחכים שהחושך יגווע לחלוטין ואז חזרו לביתם.

"קארה," הסבתא חיבקה את נכדתה בכוח. "הם יגיעו בקרוב. יש לי כמה דברים שאני רוצה לתת לך," היא אמרה ושחררה את קארה מהחיבוק סודק הצלעות. "לכי תסתרקי בזמן שאני מביאה אותם," קארה נאנחה ולקח את מברשת השיער שלה. קארה מעולם לא הסתפרה, ולכן שיערה הגיע עד אמצע שוקיה, והיא לא טרחה לסרק אותו לעתים קרובות. זה דרש מאמץ רב ו-10 דקות ארוכות, אבל לבסוף תלתליה של קארה גלשו על גופה כמו מפל של שוקולד מבריק. "המון זמן לא ראיתי את השיער שלך ככה," אמרה סבתה. "אני בטוחה שההורים שלך מסתכלים עכשיו עלייך ומתגאים בך." קארה חייכה. סבתה לקחה את תיק העור המשופשף של קארה. "עכשיו תקשיבי לי טוב, כן? את חייבת להיות הכי טובה. אסור לך למות. יש כמה דברים שאני נותנת לך שתהיי שם." הסבתא פתחה את התיק והראתה לקארה מה היא דחסה פנימה: צנצנת גדולה של ריבת התותים שלה, שהייתה מפורסמת בכל הרובע, את הצעיף האדום של אמא של קארה, מדריך צמחים עם צמחים מיובשים בתוכו שקארה וסבתה הכינו ביחד, צנצנת של דיו ירוקה,ו- "את הדבר האחרון שאני נותנת לך, את לא שמה בתיק או בשום מקום אחר. אסור לך להוריד את זה אף פעם. זה ברור?" קארה הנהנה. סבתה העבירה את ידיה אל עורפה והורידה שרשרת דקיקה, עשויה זהב, ועליה תלוי תליון קטנטן, בצורת עץ, משובץ באבני איזמרגד קטנות כעלים ופה ושם גם אבן אודם, כמו פרחים או פירות. הגזע של העץ היה ענבר חלק. "זה יפהפה," לחשה קארה. "תודה." הסבתא ענדה את השרשרת על צווארה של קארה. "את לא מורידה את זה אף פעם, כן?"
"כן, סבתא."
"ילדה טובה. השרשרת הזאת עוברת מאמא לבת בכורה. אבל אבא שלך נולד זכר, אז את תקבלי את השרשרת עכשיו." לחשה הסבתא וחיבקה את נכדתה. דפיקה נשמעה על הדלת. קארה ניגשה לפתוח. "קארה קראפטר?" שאל איש קטן ועכברי, לבוש במדים.
"זאת אני," לחשה קארה. "את מתבקשת לבוא לכרכרה," הוא אמר. "אני יכולה להיפרד מסבתא שלי?"היא שאלה. "יש לכן 5 דקות. אנחנו קצרים בזמן." קארה רצה הביתה. "להתראות," היא לחשה לסבתא שלה, שחיבקה אותה חיבוק מוחץ ריאות, אבל מלא אהבה. "לא להוריד את השרשרת," לחשה הסבתא. "ותישארי בחיים." החיבוק נמשך זמן ארוך מאוד, קארה לא ידעה כמה זמן. אחרי שתי דקות הסבתא שחררה אותה. קארה לבשה את המעיל הטוב שלה, עטתה כפפות, חבשה את כובע הגרב הישן, לקחה את התיק, חיבקה את סבתא שלה פעם אחרונה, ויצאה לעבר הכרכרה. "תמיד קר פה כל כך?" שאל השליח. קארה הנהנה. "נורא, לא?" ציין השליח. קארה לא ענתה. היא הסתובבה להסתכל בסבתא שלה ובחיים שהיא הכירה פעם אחרונה. הרוח העיפה את שיערה מפניה, והדמעות קפאו על לחייה. קארה נכנסה לכרכרה. רורי כבר ישב שם, שקט, ראשו בין ידיו, כפוף,בוהה ברצפה שבין ברכיו. קארה התיישבה לידו, הניחה את זרועה על גבו והסתכלה על הרצפה שבין ברכיו. "משהו מעניין?" לחשה. "לא ממש," הוא ענה, קם וחיבק אותה. "טוב, בוא נצא!" צעק השליח לרכב, והתיישב ליד הרכב. קארה ורורי ישבו מחובקים, נפרדים מכל מה שהם מכירים. קארה התייפחה. היא כמעט ייללה. נהרות זלגו מפניה של הלוחשת.