הלוחשת – פרק 1

קארה התעוררה כשעוד היה חשוך. היא קמה בשקט ממיטתה החורקת, פשטה את כותונת הלילה שלה, והשתחלה לתוך מכנסי צמר עבים, חולצה ארוכה וגרביים טובים בלי חורים. היא נעלה במהירות את מגפי העור המשופשפים שלה, לבשה את מעיל העור הטוב שלה, זה שמרופד בפרוות ארנבות מבפנים, עטתה כפפות צמר וכרכה סביב צווארה את הצעיף האדום הישן של אמה. את תלתליה החומים כהים הארוכים היא קלעה לצמה עבה, חבשה כובע גרב ישן וחם על ראשה ויצאה מהבית. זה היה אמצע הקיץ, אבל השלג היה בגובה של מטר וחצי. זה היה קצת, בשביל רובע 7. קארה לקחה את תיק הצד שלה, שהיה עשוי מעור, דחפה לתוכו קצת בשר מיובש וגבינה קשה, ויצאה מהבית ורצה לכיוון היער. היער היה שקט מאוד, ולבן מאוד. קארה הפסיקה לרוץ רק כשהגיעה לעץ שלה, העץ הכי גבוה ביער, שממנו נהנתה להשקיף על הזריחה. כל הצבעים השתקפו בשלג התמידי של רובע 7, והמחזה היפהפה היה זה שגרם לקארה לרצות לקום בבוקר. קארה החלה לטפס על העץ. משהו הטריד את מנוחתה – השלג על העץ, הוא… נרמס? נראה כאילו מישהו היה במקום לפניה. קארה עצרה והשתתקה. שמיעתה תמיד הייתה מצוינת, אך היא לא שמעה דבר, מלבד פעימות הלב שלה ו… פעימות לב של עוד יצור חי. אדם. מי נמצא כאן? היא הפכה את השאלה במוחה כמה פעמים. רק היא ידעה על העץ הזה. היא לא סיפרה לאף אחד בעולם. מי האדם הזה, שמעז לחלל את העץ הפרטי שלה? קארה המשיכה לטפס, עד שהגיעה לצמרת. "מי כאן?" היא לחשה. רחש נשמע מאחוריה, ומבין מחטי העץ הופיע קודקוד בלונדיני מוכר להחריד. "רורי?" ראש יצא מהמחטים. פנים לבנות מלאות בשלג, עיניים כחולות רעננות, אף רחב וסולד, חיוך גדול, מלא בשיניים יפות וישרות, ושיער צהוב כמו… קארה לא ידעה. לא היו דברים צהובים ברובע 7. "מה אתה עושה כאן?" היא לחשה בכעס. "מה את עושה כאן?"
"אני שאלתי קודם." רורי היה השכן החדש של קארה וסבתה. הוא והוריו הועברו מרובע 4 לרובע 7 לפני יומיים. איש לא ידע את הסיבה. "עוקב אחרייך, כמובן," הוא אמר בחיוך. "לך מפה," היא לחשה. "עוד מעט השמש תזרח,"
"אני עדיין נשאר," הוא חייך, יצא לחלוטין מתוך המחטים, והתיישב על הענף. קארה התיישבה לידו. "את יודעת, לי אין פה חברים, עדיין, לך אין פה חברים – עדיף ששנינו נהיה חברים."
"למה אתה רוצה שנהיה חברים?"
"למה לא?"
"אז בוא ונהיה חברים," לחשה קארה. "את גם מדברת בקול רם?" קארה הנידה בראשה לשלילה. "למה?"
"אין לי-" לחישתה נגדעה. "השמש! היא עולה!" צעקה בלחישה. קארה חייכה חיוך נדיר, שאותו היא חייכה רק בעת זריחת השמש. רורי הניח את זרועו על כתפיה, ורק אז הבינה קארה כמה קר לה. הם צפו ביחד בזריחה, וקארה ספרה את גווני השמיים. לבסוף, כשהאור עלה והבריח לחלוטין את החושך, רורי וקארה חזרו לביתם. "למה את תמיד לוחשת?" שאל רורי.
"אין לי מיתרי קול," ענתה קארה בלחישה נינוחה. "אז איך את מדברת?"
"לא צריך מיתרי קול בשביל ללחוש." היא ענתה. "את רועדת," ציין רורי וכרך את ידו סביב כתפיה. "אז אנחנו חברים?" הוא שאל. "הכי טובים," ענתה קארה בלחישה. עניין החברות מצא חן בעיניה. רורי נפרד ממנה לשלום וכל אחד נכנס לביתו. "קארה," אמרה סבתה. "איפה היית?"
"עם חבר," ענתה קארה. "מכתב," אמרה הסבתא והושיטה לקארה מעטפה חתומה בשעווה, מסומנת בסימן בית המלוכה – בז פורש כנפיים. "מה זה?"
"אני לא יודעת. תפתחי ותקריאי לי."
"לכבוד קארה קראפטר," היא פתחה. "את נבחרת להיות אחת מ-14 הנערים והנערות בני ה-12 בכל הממלכה שימשיכו את רכישת השכלתם במוסד להשכלה גבוהה 'סטונהארט'. את מחויבת בצו המלכה להיענות בחיוב. באחרון לעונת הצהריים כרכרה תאסוף אותך ואת חברך לרובע לבית הספר, שם תבלי עד גיל 18 את ימי הלימודים. תקבלי במקום את כל הציוד שלך.
בברכה,
ליידי איירה מארטר,
מנהלת בית הספר."
"הם לוקחים אותם פעם בשמונים שנים," אמרה סבתה של קארה.
"מה?" שאלה קארה. "הם לוקחים את הכי טובים, בן ובת מכל רובע, ומלמדים אותם. השניים הכי מוצלחים יהיו המלך והמלכה הבאים, והאחרים… הם לא יהיו פה יותר."
"מה זה אומר, 'הכי טובים'?"
"הכי חכמים, יפים, לא פגומים…" קארה הנהנה בראשה. "מעניין מי הילד מהרובע שלנו," שאלה קארה. דפיקה נשמעה בדלת. "מי זה?" שאלה הסבתא. סבתה של קארה חילצה את עצמותיה מכיסא הנדנדה שלה שבסלון, והתעטפה בחלוק בית שיסתיר את כותונת הלילה שלה. היא הייתה אישה נמוכה, בעלת מבנה רחב, עם פנים שפעם היו בוודאי יפהפיות, אך היום ניכר עליהם שהאישה שבבעלותה היו עברה הרבה. ולמרות זאת עיניה היו מחייכות, ירוקות כמו של קארה. את שיערה האפור והרך היא קלעה לצמה מבולגנת. למרות גובהה הלא מרשים היא נראתה גדולה, אולי בגלל מבנה גופה שהזכיר שידה. קארה פתחה את הדלת. "תראי את זה," הושיט רורי פיסת קלף. "זה מבית המלוכה," הוא הוסיף, מתנשם. "אני עוזב," הוא אמר. "אני מצטער," הוא המשיך. קארה לא לקחה את פיסת הקלף מידו. "בסוף הקיץ," הוא הוסיף. "אני לא מאמינה," לחשה קארה. "זה למה הם העבירו אותך," היא המשיכה. "את בסדר?" הוא שאל. קארה לקחה נשימה ארוכה, וסגרה את הדלת. "היי! את לא יכולה לכעוס עליי! אין לי בכלל יכולת להחליט!" הוא צרח מבעד לדלת הסגורה בתסכול. קארה פתחה את הדלת, עם המכתב שלה בידה. "גם אני קיבלתי אחד," היא לחשה. רורי חיבק אותה. הוא היה גבוה ממנה ב-25 ס"מ בערך, וראשה היה קבור בחזה שלו. "זה למה הם העבירו אתכם," היא לחשה שוב ושוב.
"היי, לוחשת," הוא אמר בחיוך. קארה הרימה את ראשה והסתכלה לעיניו, שהיו כחולות יותר מהשמיים. "למה את בוכה?" הוא שאל. "הם ייקחו אותנו. הם ייקחו אותנו ולא יחזירו."