הלוחם פרק ראשון!

ישבתי במדרגות של הבניין, היה קיץ, אבל הבניין היה קר כל כך עד שהרגשתי שישבן שלי קופא! עד כמה שזה נשמע מצחיק.
שכנים חדשים הגיעו… לא שאני מופתע, השכנים מתחלפים פה כל שני וחמישי, אני חושב שזה בגלל שההורים שלי כאלה "נחמדים" לאנשים שהם לא מכירים, אז אף אחד לא רוצה להישאר לגור פה.
זזתי לצידי המדרגות בשביל לתת להם לעבור, הוצאתי את הפלאפון ושיחקתי אותה עסוק בתוכו כדי שהם לא ידברו איתי.
"היי!" שמעתי קול של ילד מזייף, הרמתי את הראש וראיתי ילדון נמוך, שמנמן עם שיער ג׳ינג׳י מקורזל.
"היי.." אמרתי והורדתי את הראש שלי חזרה לפלאפון.
הוא התיישב לידי ומזווית עין ראיתי אותו מחייך ומסתכל עלי, "כן?!" אמרתי לו בחוסר סבלנות ועצבים.
"אני ביבי קלוץ, אני השכן החדש שלך!" הוא אמר בזייוף וקול מתלהב שכזה.
"יופי לך.." אמרתי לו ושוב החזרתי את מבטי לפלאפון, אבל לעזאזל! הוא לא עוזב הוא יושב יותר מדי קרוב אלי והוא לא מפסיק להסתכל עלי!.
קמתי במהירות ויצאתי החוצה, אבל הוא הולך אחרי!.
"מה אתה רוצה?!" אמרתי לו בקול גבוהה ועצבני, "אני רוצה שנכיר" הוא אמר, שוב עם קול מזייף וילדותי.
"אני לא מעוניין" אמרתי לו בקול מתעלם כשאני מסובב את הראש לכיון הפארק שהיה מול הבניין, הכנסתי את ידיי בכיסים של מכנס הג׳ינס שלי והתחלתי ללכת.
"רגע!" שמעתי אותו צועק בהתנשפות כשהוא רץ אחרי.
"מה עכשיו?!" הסתובבתי לכיוונו, "אני יכול לבוא איתך? אני לא מכיר את המקום… ואתה תוכל להכיר לי אותו", "בסדר..רק אל תגיד לאיש שאנחנו ביחד!" אמרתי לו, הוא קפץ בהתלהבות סידר את החולצה שלו והלך אחרי בהליכה מהירה.
הגענו לפארק, יותר נכון אני הגעתי… הוא פשוט הלך אחרי.
"היי דימאן! מה קורה?!" צעק אחד החברים שלי ונתן לי מכה חלשה בגב, "אה אחי בסדר מה איתך?", "בסדר… תגיד… מי זה הג׳ינג׳י השמנמן הזה" הוא אמר וגיחך "סתם הבן של השכנים החדשים, סתם עוקב אחרי כי אין לי חברים", "היי חברה בואו קלטו אותו!" הוא צעק לכל החבורה, "בואו בואו" אמר וצחק בקול.
-ביבי קלוץ-
סוף סוף יהיה לי חברים! אחרי שכל חיי שיחקתי לבד כי תמיד אמרו לי שאני מוזר… אף אחד לא רצה להיות חבר שלי.
"תגיד אחי, מה השם שלך?" אחד החברים של אותו בחור שאלו אותי. "ביבי קלוץ…" אמרתי בחשש….מיד הבנתי שהם רק רוצים לצחוק עלי…ולא להיות חברים שלי…"חחאחאחהחהחה!" הם צחקו עלי….
"טוב די די" אמר הבחור שבאתי איתו, למרות שגם הוא צחק.
הרגשתי כל כך מבוייש… לא ידעתי מה לעשות, עד שעלה במוחי רעיון! סיפרתי להם שיש לי כוחות על, אבל הם המשיכו לצחוק עלי.
"לא מאמינים לי! תראו מעצמכם!" צעקתי וחשבתי על דרך להוכיח את עצמי.
התחלתי לרחרח סביבים. "אתה! אתה גר במורד הרחוב… הרחתי את זה לפי חוש הריח המפותח שלי…וכי אני רואה למרחקים!" צעקתי את זה בגאווה, אבל הם קיבצו פנים. "בואנה אתה מוזר!" חוץ מזה הם לא אמרו מילה…
-דימאן בוש-
הילדון הזה מוזר! עכשיו זה מסביר את המראה שיש לו!
"טוב בוא אני אחזיר אותך לאמא ואבא" אמרתי בציחקוק.
"נראה אותך אחר כך דימאן!".
הגענו לבניין, ראיתי שהוא עצוב אבל לא ממש היה אכפת לי.
"הינה אתה! חיפשתי אותך בכל מקום!"
צעקה בחורה בגילי כשהיא יורדת במדרגות הבניין, היא הייתה כל כך יפה… היה לה שיער שטני ארוך, עיניים חומות,לבנה עם שפתיים ורודות ועבות, רזה אבל נמוכה.
"מי אני…?" שאלתי.. היא חייכה כשהיא מסתכלת עלי תפסה לילדון את היד ולקחה אותו למעלה.
"רגע… חכי!" צעקתי לה כשאני רץ במדרגות למעלה.
היא עצרה וחייכה "מה?" היא שאלה בבישנות כששיערה מכסה לה חצי פנים. "את אחותו?" "לא" שוב היא חייכה בכזו בישנות ונכנסה מהר לבית של אותו ילדון. "נכון שהיא יפה?" שמעתי את הקול המזייף של הילד."זאת המורה הפרטית שלי" הוא אמר וחייך.
"כן אה…?" אמרתי שאני מעופף.
ירדתי ונכנסתי לבית.
נכנסתי לחדר נזרקתי על המיטה שבחדר שלי והתנשפתי…"אך… היא כל כך יפה…. אבל היא עדיין לא לרמה שלי" ציחקקתי לעצמי.
שוב שמעתי את אבא ואמא רבים, אוף נמאס לי לגור איתם.