הלוואי ש…- פרק 4

ג'יימס נעמד לידי, והביט באותה האישה. "זאת אלכסנדרה" אמר. "למה אתה אומר את השם שלי לאנשים אחרים?" התרגזתי. "אז את הבת של ראש המועצה העליונה?" שאלה. "כן" אמרתי במעט היסוס. "למה הבאתם אותה לכאן?" שאלה. "ארת'וי ביקש, אם שכחת" אמר אחד מהשלישייה. האישה התקרבה אלינו, ובחנה אותי. "תסלחי לה. זאת אחותי, ג'נה" אמר ג'יימס. "כשחושבים על זה, שניכם מלחיצים" אמרתי. "למה היא כאן?" שאלה שוב ג'ינה. "חיפשתי דרך לצאת. האח הקטן שלך פה רדף אחרי עם שלושת השדונים הקטנים ובסופו של דבר הגעתי לפה" הסברתי. "את ממש כנה" אמרה ג'נה, וחייכה. "אני אוהבת אותה! אפשר שמור אותה." אמרה לג'יימס. "היא לא חיית מחמד. ותאמיני לי, עם איך שהיא מתנהגת, עדיף היה לשמור את קרברוס בתוך החדר שלי" אמר ג'יימס. "זו אמורה להיות מחמאה?" שאלתי. "תלוי איך את לוקחת את זה" ענה.
ג'נה ליוותה אותי לקפיטרייה, וארבעת הבנים התעקשו על ללכת איתנו. "אוקי. זה עם נקודת החן מתחת לעין ימין הוא יונתן, נקודת החן מתחת לעין השמאלית הוא מיכאל ובלי נקודות החן הוא לנדן" הציגה. "אז הפרחח שחסם לי את הדרך היה מיכאל" אמרתי, והבטתי לעברו. "למה המשוגעת פה בכול מקרה?" רטן מיכאל. "כאילו שאני יודעת! אתם אלה שחטפו אותי בלי שום סיבה. ואתם המשוגעים היחידים שיש פה!" כעסתי. "ואני חשבתי שאנשים מהמעמד הגבוה לא יודעים איך לדבר" חייכה ג'נה. "אני לא בחרתי להיוולד למעמד הזה. יש לי הורים מדהימים שתמיד נותנים לי הכול, אבל… זה מרגיש כאילו הם עושים את זה בשביל להעסיק אותי בזמן שהם לא איתי" אמרתי. רגע אחד… למה אני בכלל מספרת להם את זה. "טוב, לא משנה. אני דורשת שתחזירו אותי עכשיו לבית שלי!" אמרתי במהירות. "אם לא שמת לב עדיין, אין לך במקום הזה שום מעמד. את כמו כול אחד מאיתנו אלא אם את ראש המחתרת או חלק מהמחלקות הגבוהות" הסביר ג'יימס. אני קמתי ממקומי ויצאתי מהקפיטרייה. "לאן את הולכת" עקב אחרי יונתן. "הבייתה" אמרתי. סוף סוף מצאתי את השלט 'יציאה'.
הלכתי לכיוונו עד שמצאתי את הדלת. "תעצרי! אסור לך לצאת" אמר יונתן, והבטתי לעברו. זה לא היה בשביל שאשאר. זה הרגיש כאילו יש משהו מאחור הדלת. "מה יש מאחור הדלת הזו?" שאלתי. "כלום" ענה. "יונתן" אמרתי, הוא נראה כאילו לא חש בנוח. פתחתי את הדלת, והייתי מופתע לגבי מה שראיתי. "אמרתי לך" אמר.
שמתי לב ללוח שהיה ליד הדלת. "מה זה?" שאלתי. "אסור לי לומר לך. תשאלי את ג'נה" אמר. עמדתי מול הדלת הפתוחה. כול מה שיכולתי לראות היה רקע שחור.
הכול היה ריק כמו חור שחור בחלל, כמו צבע שחור שקונים. כמו שמי הלילה האין סופיים.