הלוואי ש…- פרק 3

כשפקחתי את עיניי, הייתי במקום אחר אשר בוודאות לא היה חדרי. הקירות היו לבנים וחיוורים, המיטה עליה שכבתי הייתה מיטת עץ וללא הקישוטים המהודרים שהיו על מיטתי. לא היה אמפיריון ורוד מחובר למיטה, השידות היו רחוקות ויותר מכול: החלון לא פנה לכיוון הירח בלילות….
פתאום שמתי לב אליהם. ג'יימס היה בינייהם. משום מה לשלושת הבחורים שעמדו לידו היו את אותן העיניים הירוקות שיש לג'יימס. אך לג'יימס היה שיער שטני, ואילו לשאר שיער בלונדיני. הם היו נראים גם קטנים יותר ממני. בסביבות גיל ה- 12. "אלה האחים הקטנים שלי. יש לי עוד שתי אחיות" אמר ג'יימס. היה נראה שהוא מחייך מתוך נימוס, בגלל שחיוכו היה מזוייף יותר מכול חיוך שראיתי איי פעם. אני ציחקקתי מעט והשארתי את ארבעת הבנים מבולבלים. הפסקתי לאחר מספר שניות, ולבשתי מבט רציני. "בכל מקרה. אני דורשת שתחזירו אותי לביתי" אמרתי. "תגידי, לא נמאס לך לשקר? למה את מדברת כמו איזו אישה מבוגרת? את רק בת שש עשרה" אמר. "למען האמת, עוד חודש אני אהיה בת שבע עשרה" אמרתי, והוא רק גילגל עיניים. "שיהיה"מילמל אחד מהבנים. קמתי מהמיטה, ופניתי לעבר הדלת. כשהתכוונתי לצאת, אחד מהבחורים הקטנים החליט לחסום לי את הדרך. "זוז מהדרך, פרחח" רטנתי. כול עוד הוריי או המשרתים לא כאן, הכול בסדר לדבר חופשי, לא?. "את צריכה להישאר כאן!" אמר במעט תוקפנות. פשוט הפלקתי למיצחו, וברגע שהניח את ידיו על מיצחו, רצתי מהחדר.

היו המון מסדרונות, אז פשוט עשיתי תורות: פעם אחת ימינה, שמאלה, קדימה וסדר חוזר. אולי זה נשמע טיפשי, אבל לא היה לי ממש זמן כשהפרחחים הקטנים רודפים אחרי. "תעצרי כבר" צעק לי אחד מהם. "אין סיכוי" מילמלתי לעצמי, ועצרתי ברגע שנכנסתי לחדר מוזר. היו שם חיות רבות ואף חיות שהכרתי רק מאגדות שקראתי. היפוגריף, גריפון, דרקונים, נימפות, פיות סאטירים… חיות ויצורים שונים ממיתולוגיות שונות. אף ראיתי ציפור די גדולה עם נוצות מרהיבות. אולי עשיתי טעות, אך לא יכולתי שלא להתקרב. הציפור נראתה רגועה למדיי, אז ליטפתי את ראשה. ראשה היה גדול, כמעט והיה שווה לכול כולי. "את נראית מוכרת" אמרתי בכנות. היא די דומה לציפור שראיתי בילדותי ושהופיעה בחלומותיי.
"אלכסנדרה!" נשמה צעקה, והבטתי לאחור. "תתרחקי ממנה" אמר, וסימן בידו להתקדם אחורה ולאט. "למה לי?" שאלתי. הציפור נראתה לי בסדר גמור. יפה, רגועה וחשוב יותר- נחמדה הרבה יותר מג'יימס. "את יודעת מה היא?" שאל ג'יימס, והנדתי לשלילה. "זו ציפור עוף החול. היא עלולה לתקוף אותך" אמר לי. "לא היא לא" אמרתי. פתאום עוד ועוד חיות הצטופפו סביבי, ורק היצורים המעט אנושיים נשארו במקומם. "מה הקטע של הילדה הקטנה? הפיג'מה שלה מוזרה" אמר הסאטיר. "תשתוק, כבשה" רטנתי לעברו. "זה גדי" אמר ג'יימס. "זה תיש!" התעצבן הסאטיר. לא ממש עיניין אותי הקטע של החצי כבשה חצי אדם. החיות היו ממש חמודות. כלב אחד בעל שלושה ראשים, ליקק את לחיי… בערך. הוא היה בגובה של כשלושים מטרים, אז הוא ליקק את כול כולי גם אם לא התכוון לכך. "הוא חמוד" חייכתי, וליטפתי את אפו הגדול. "זה רק אני, או שקרברוס מתנהג כמו כלבלב ולא כמו כלב השאול?" אמר אחד מהשלישייה. "קרבא מה?" שאלתי. ליטפתי גם כמה סוסי סערה שהיו שם וגם כמה דרקונים קטנים.
"מה קורה כאן?" נשמעה צעקה. כשהבטתי לכיוון הדלת, עמדה שם אישה בעלת עיניים אדומות ושיער שחור. "מי זו? למה היא עם החיות האלו?" שאלה בכעס. עינייה היו כאש מרצדת. כמו כדורי האש שאני וג'יימס הצטנו אתמול בלילה. "לא טוב…" שמעתי את ג'יימס אומר לאחד מהשלישייה, ובלעתי את רוקי.