הלוואי ש…-פרק 1
שמש זרחה בים האינסופי והתכול שמעל, עננים בצורות שונות חלפו וזרמו בכיוון הרוח. הציפורים טיילו ברחבי השמיים ואנשים באים והולכים על הארץ. הדשא, העצים, הפרחים והצמחים השונים נעו ורקדו לפי הרוח, רקדו לצלילי הטבע. חתולי הרחוב מתיירים בין פחי האשפה במטרה למצוא מזון, חרקים שונים מתעופפים ממקום למקום וחיות הבית נהנות עם בעליהם. בעוד שמחשבות חולפות בראשי, מחשבה אחת בולטת יותר מאשר כולם. האם זו רק אני, או שהעולם נראה שונה בכול יום שעובר? זו שאלה שנראית טיפשי, נשמעת טיפשי, אבל רק המחשבה על התשובה יכולה להעסיק אותך לזמן מה. חיוך תמים עלה על פני בעוד הרוח פורעת את שיערי הכהה.פתאום, הוא הופיע מולי. חיוך חמים נח על פניו, ועיניו הירוקות והעמוקות גרמו לי להרגיש חשש, ועם זאת בטוחה. "מי אתה?" שאלתי, והוא התיישב לידי. לא יכולתי שלא להסתכל לתוך עיניו המסתוריות. "השאלה האמיתית היא מה אני? פיה? דרקון? אולי סתם סטוקר שעוקב אחרייך?" אמר. אני ממש מקווה שהוא לא סטוקר כי רק המחשבה על כך מעבירה בי צמרמרת. "אז… מה אתה?" שאלתי בהיסוס. "אני לא אגיד דבר כזה למישהו שרק פגשתי" אמר באדישות, והביט בעננים הצפים בשמים. אם לומר את האמת, הוא מעט מעצבן. בהתחלה אתה ניגש לאדם שאינך מכיר בקצת, מחייך אליו ומביט בו בכזה פרצוף, מחליף מילים ואז לענות בתשובה מעט מעצבנת. אם לא התכוונת לפתח שיחה, למה התחלת את כול המסתורין?! "אז למה אתה כאן?" שאלתי. "זה גן ציבורי, אני יכול להיות היכן שאני רוצה" אמר. זה ממש לא מה שרציתי לשמוע. "אז, אלכסנדרה אוולין אריה מיאל אדמס סמית', נכון?" אמר. הוכתי הלם. אף אחד לא ידע את שמי המלא מלבד משפחתי. "איך…?" מרוב הלם לא יכולתי להשלים את שאלתי. "אני פה בכדי לקחת אותך" השיב באדישות, ורק למראה פני המופתעות עלה חיוך קטן בין שפתיו. "טוב, אני לא ממש יודעת מה עובר עליך, או מי אתה… אז ביי" אמרתי, וקמתי ממקומי. ניערתי את חלקה התחתון של שמלתי הצהובה, והלכתי לדרכי. כול הדרך הרגשתי משהו, אני לא יודעת מה אבל זה הרגיש כאילו משהו הולך לקרות- בקרוב מאוד.
באמצע הלילה התעוררתי לקולות משונים. אך לאחר שפקחתי את עיניי, לא שמעתי כלום. אורו של הירח והכוכבים חדרו לחדרי מהחלון, והאיר את כול החדר. כאשר הבטתי בירח העגול, ידעתי שמרגע זה לא אוכל לשון הלילה. נעמדתי ליד החלון, ונשענתי על האדן. משום מה הירח היה כול כך מהפנט. בכול פעם שיש ירח מלא, ליבי אינו נותן לי להסיר את עיני ממנו, והמוח ברוב טיפשותו מקשיב ללב. למרות שהיה רחוק, יכולתי להרגיש אותו איכשהו. את קור הסלעים, תנועת הסיבוב, אורו הבהיר ויותר מכול את פעימות ליבו. לכול כוכב, מהקטן ועד הגדול, יש לב פועם ונושם. רק אם תתרכזו בכוכב, תעצמו עיניים ותתנו לאורו להגיע ללבכם, תוכלו להרגיש את פעימות ליבו הבלתי פוסקות. הייתי כול כך מרוכזת בירח, עד שלא שמתי לב שמשהו עומד לידי. מגע חמים הורגש על לחיי. כשהבטתי הצידה ראיתי את אותו הנער ממקודם. כאשר בהיתי בו, נראה היה שהוא גדול ממני בשנה פחות או יותר. "מה קרה?" שאל בתמימות. "אתה יודע, כשרוצים לדבר עם מישהו נהוג להתקשר. לא לפרוץ לביתו ולגעת בלי רשות" אמרתי. כלומר, כמה גס רוח בן אדם יכול להיות. יכולתי לדעת בבירור שהוא לא מאיזור. האיזור שלנו יותר תרבותי ונוקשה, ואני לגמרי נגד. אני רוצה לטייל ללא ליווי, לשחק בחוץ ולהתלכלך, לאכול כמתחשק ולא לפלרטט עם כול בן שמתחיל איתך…
תגובות (1)
אהבתי, יש לך כתיבה טובה.
ממתינה להמשך:)