הלב השחור – פתח דבר

פתח דבר – כשהאהבה נשרפת

"מהר, אליאנה, הזמן הולך ואוזל!" בארג זעק בבהלה בעודו אוחז בבתו הקטנה שעד לפני מספר רגעים שכבה בעריסה שלה בנחת.
כעת הדפיקות בדלת הבית נעשו חזקות יותר ויותר ולהבות אדומות חדרו פנימה והחלו לשרוף כל דבר שעמד בדרכן.
"אני לא רוצה לוותר על ליליאן, אם נשגר אותה מכאן לבדה היא תמות! בני האנוש יחשבו שהיא שונה ויהרגו אותה באכזריות, כפי שהם נוהגים לעשות…" ענתה אליאנה בדאגה רבה וסגרה את ספר הכשפים שבידיה, מסתכלת עמוק לתוך עיניו הצהובות של בארג שנצצו מדמעות של עצב.
"אני מבין את הדאגה שלך ואת בהחלט צודקת, אבל את חייבת לזכור שכישוף המסע בזמן יכול להעביר רק יצור אחד בלולאה." אמר השד בעל העיניים הצהובות תוך כדי בכי והביט לכיוונה של אשתו האהובה.
"אני מצטערת שכך זה נגמר, זה לא מגיע לילדה מקסימה כמותה, זה לא מגיע לאף אחד…" אליאנה אמרה לבסוף ופתחה את הספר בשנית, מדפדפת בין העמודים ומגיעה בתוך רגעים ספורים אל העמוד המתאים.
בעודה מתחילה להקריא את הלחש עתיק היומין שהופיע בו החלו להיווצר סדקים בדלת ולאחר שניות אחדות להבות האש פרצו דרכם ושברו אותה לרסיסים.
מיד באותו הרגע בארג הושיט את ליליאן לאליאנה, מסתכל לעבר בתו ואשתו ומתעצב עד מאוד כאשר הן התייפחו בבכי קורע לב.
הוא פתח את כף ידו ומיד הופיעה בתוכה חרב שחורה שזהרה באש אדומה, הוא סובב אותה בידו על מנת להתכונן למתקפה וחיכה לגורלו.
בינתיים מתוך הלהבות הופיעו שני שדים מגודלים ובעלי צבע אדום ובוהק ועיניים כתומות שבערו בלהבות, כל אחד מהם אחז בשוט של אש.
"הגיע הזמן לראות האם האגדה נכונה והבאלרוגים הם אכן בלתי מנוצחים…" אמר בארג בזלזול והסתער לעבר שני האויבים שלו, מאפשר לאליאנה להרוויח מעט זמן בשביל לנסות ולהשלים את הכישוף.
וכך לאחר מספר שניות הצליחה המלאכית להקריא את המילים האחרונות שבעמוד ומיד באותו הרגע הופיעה לצידה מערבולת בעלת צבע סגול ובוהק שזהרה בברקים צהובים.
"הפורטל!" זעק אחד הבאלרוגים בזעם ומיהר לרוץ אל עבר המערבולת אלא שרגע לפני שהוא הגיע לשם אליאנה הניחה את ליליאן בתוכה ובין רגע התינוקת הבוכייה נשאבה פנימה והפתח נסגר אחת ולתמיד, מותיר את הבאלרוג לעמוד מול הקיר.
באותו הזמן בארג ניסה להילחם בבאלרוג השני אך הוא לא הצליח לפגוע באויבו האכזר והחזק בהרבה ובסופו של דבר הבאלרוג בעט בו בעוצמה והטיח אותו בקיר, גורם לשד בעל העור האדום לאבד את הכרתו.
לאחר אותו רגע תפסו הבאלרוגים את אליאנה ובארג ולקחו אותם אל מחוץ לבית הבוער, קושרים אותם בעזרת השוט שלהם ומפילים אותם בכוח על הקרקע.

מחוץ לבית חיכו שני שדים נוספים – אחד מהם היה שרירי ובעל עור אפור והשנייה הייתה חיוורת ואדומת עיניים ואחזה בשרביט שאליו הייתה מחוברת גולגולת שעליה היה מצויר סמל הפנטגרם.
"תראו מה יש לנו כאן…" אמר השד האפור בחיוך ממזרי והתקרב אל אליאנה ובארג.
"יימח שמך, מלגראת'!" אליאנה קיללה באומץ רב וירקה על פניו של השד הנורא שמולה.
"את מצחיקה אותי, מלאכית… את כל כך יפה וענוגה ובסופו של דבר את יורקת? ברגע אחד הצלחת להרוס את התדמית שלך, כל הכבוד." אמר מלגראת' וניקה את הרוק מפניו, באופן מפתיע לא פוגע במלאכית שזלזלה בו בצורה בוטה כל כך.
"למה אתה לא הורג אותה כבר?! אין לך שום דבר לעשות בה…" אמרה השדה הנוספת בזלזול.
"היא יכולה להיות השפחה שלי… אף פעם לא שכבתי עם מלאכית, זה בטוח יותר טוב מכל המכשפות המכוערות שיש לנו כאן." השיב מלגראת' בחיוך, מפחיד מאוד את אליאנה שהרגישה בחילה.
"אתה רומז שאני מכוערת, אחי היקר?" אמרה השדה בשנית ובתגובה לכך מלגראת' חזר לעמוד לצידה והביט בעיניה האדומות.
"לא, את מדהימה… אבל את יודעת איך זה, נרבורה, אני צריך ליצור גיוון בחיי המין שלי, ואולי להעמיד עוד צאצאים שיוכלו לשרת אותי בעתיד." הוא אמר, גורם לאחותו לשלב את ידיה ולהסית את מבטה ממנו.
"אדוני היקר, אנחנו שכחנו לספר לך אודות מה שקרה בבית…" התערב בשיחה אחד מהבאלרוגים וניגש לכיוונם של מלגראת' ונרבורה.
"אנחנו כבר יודעים מה התרחש שם, באלרוג טיפש שכמותך." נרבורה ענתה, מפתיעה מאוד את מלגראת' שלרגע שכח מהעובדה שהדבר שאחריו הוא חיפש לא היה ברשותו.
"התינוקת! היכן התינוקת?!" הוא צעק בזעם כאשר הוא נזכר במשימתו, באותו הרגע הבאלרוג כרע על ברכיו והשפיל את מבטו לקרקע.
"היא השתגרה מכאן דרך לולאת זמן… המלאכית שאתה כל כך רוצה להיות איתה היא זו שהרסה לך את האפשרות לשלוט ביקום כולו." נרבורה נאנחה בזלזול והלכה מן המקום, מותירה את אחיה לדבר עם משרתיו שכל כך אכזבו אותו באותם רגעים.
"בבקשה תחוס על חיי, אדוני, אני הייתי משרת כל כך נאמן, אני עשיתי הכל…" ניסה הבאלרוג להגן על עצמו אך מלגראת' התעלם ממנו וחלף על פניו, ניגש לכיוונם של בארג ואליאנה שנותרו קשורים בשוט הבוער שחרך את עורם.
"לא רק שהפרתם את החוק, אתם גם הוספתם חטא על פשע ולקחתם ממני את מה שהגיע לי!" אמר השד האפור בכעס ותפס בפניה של אליאנה בכוח, שורט את עורה הלבן והעדין בציפורניו החדות.
"אתה חושב שהבת שלנו שייכת לך? לנוכל עלוב ומרושע שכמותך?!" השיבה המלאכית בקושי, נאבקת בכאב העז שהיא הרגישה באותו רגע.
"הבת שלך לא מעניינת אותי בכלל… הלב השחור הוא הדבר שאני מחפש, אם רק יכולת להקשיב לרגע היית מבינה שזיווג בין שד למלאכית ייצור את החפץ היחיד שיוכל לאיים על הקיום שלי…"
"על מה הוא מדבר, אליאנה?" בארג תהה.
"המלאכים הזקנים ניבאו כי ביום מן הימים צאצא של מלאכית ושד יהיה זה שישמיד את אדוני הגיהינום ויביא שלום אל היקום."
"את רוצה לומר לי שליליאן היוותה בסך הכל כלי נשק שישרת את האינטרסים של האחראים עלייך? את רוצה להגיד שכל מה שעברנו יחד, שהאהבה שלנו, שכל זה היה מזויף?!" בארג בכה כאשר הוא שמע את הדברים, מופתע מאוד מהאמת המרה, או לפחות ממה שהוא החשיב כאמת.
"לא… אני אוהבת אותך, בארג, אני באמת אוהבת אותך, אבל בתחילת הדרך האמנתי שאני אוכל להיות זו שתציל את היקום, חשבתי שאם אשכב עם שד אני אצליח להגשים את הנבואה." אליאנה ניסתה להסביר אך השד שלצידה לא השתכנע וכעס מאוד, כעת מפנה את מבטו אל מלגראת' שמשך בכתפיו וחייך ברשעות.
"אני מבין את הכאב שלך, בארג. אתה היית חייל נאמן בצבא שלי אבל המלאכית הזו פיתתה אותך לנסות ולבגוד בבני עמך, וכעת אתה ניסית להילחם בי לשווא רק בגללה?"
"זה לא נכון!" אליאנה קראה אך בארג לא האמין לה בכלל, דבריו של מלגראת' היו משכנעים בהרבה עבורו.
"תוכל לשחרר אותי ולהעניש אותה? היא היחידה שאשמה בכל הצרה הזו." הוא שאל ומלגראת' הנהן בראשו ולאחר מכן אגרף את ידו והניף אותה באוויר, גורם לשוט האש להיעלם כאילו הוא בכלל לא היה שם.
"בארג, בבקשה… אתה לא יכול לשכוח את כל מה שהיה בינינו, אתה לא יכול להפקיר אותי למות." אליאנה התחננה כאשר הבאלרוג שעמד בסמוך אליה תפס בה בכוח וגרם לה לכרוע על ברכיה כתוצאה מהכאב העז.
"את שיקרת לי ואת ניצלת אותי, באשמתך אני האמנתי שעשוי להיות לי ייעוד בחיים אבל במקום זאת הפסדתי הכל כאשר מרדתי נגד היצורים היחידים שהאמינו בי ונתנו לי מקום בעולמם…" בארג השיב בכעס ובייאוש וכעת קם על רגליו והתקדם לעברו של מלגראת' שכעת חיבק אותו בעדינות וטפח על שכמו.
"אתה תחליט מה נעשה עם המלאכית הארורה הזו, אני אתן לך את הכבוד הזה עקב הפגיעה העזה שהרגשת כתוצאה מהקשר השקרי איתה." אמר השד אפור העור ושחרר את בארג מאחיזתו, מאפשר לו להתקדם לעברה של אשתו ולחרוץ את גורלה אחת ולתמיד.
"אל תהרוג אותי, תזכור את הזמנים הטובים שלנו, תזכור עד כמה אתה נהנית מהקשר שלנו…" אליאנה בכתה כאשר היא הבינה שסופה קרב אך למרבה ההפתעה בארג בסך הכל ליטף את שיערה ואת פניה.
"אני מציע שהיא תיזרק אל מערות האש ותירקב שם עד סוף ימיה, אני מאמין שזהו עונש יותר נורא ממוות." הוא אמר לבסוף וכעת קרץ לעברה של אליאנה מבלי שאף אחד הבחין בכך.
"כרצונך, בארג, כזכור לך אתה הוא מי שנועד לקבוע את גורלה." מלגארת' השיב ובכך הצליח לשרת את מטרותיהם של זוג האוהבים מבלי שהוא בכלל ידע על כך.
בהמשך אליאנה נלקחה אל מערות האש כאשר הבאלרוגים הובילו אותה ובארג חזר אל הגיהינום והורשה להישאר בארמונם של מלגראת' ונרבורה עד אשר ייבנה לו בית משלו.
לאורך כל אותו זמן הוא החל לחשוב כיצד הוא ישחרר את אליאנה מכלאה ואיך בסופו של דבר הם יתאחדו עם ליליאן – זה אמנם נראה היה רחוק מאוד עבורו והוא לא ידע אם זה אפשרי או לא, אך עדיין נותרה בו אמונה עמוקה באהבה שלו לאשתו ובתו.