הלב השחור – פרק 1

פרק 1 – מלחמה בגן העדן

באותו יום בהיר ליליאן התעוררה משנתה כאשר היא שמעה את השעון המעורר שלה מצלצל ברעש מחריש אוזניים.
"לעזאזל…" היא נאנחה בתסכול והכתה בשעון בידה, גורמת לו להפסיק להרעיש בין רגע וטומנת את ראשה בכרית, מנסה לישון עוד קצת.
אלא שבעודה שוכבת במיטה ועוצמת את עיניה נפתחה דלת חדרה בפתאומיות, מה שגרם לה לקפוץ בבהלה ולהתיישב במיטתה.
"בוקר טוב ליליאן, את צריכה לקום לבית הספר." אמרה אמה של הנערה הצעירה בחיוך והתקרבה אליה, מלטפת את שיערה האדמוני.
"אני יודעת אמא… אבל את לא יכולה להבהיל אותי בצורה כזאת, זה לא לעניין." ליליאן רטנה ושילבה את ידיה בהפגנתיות, גורמת לאמה לצחוק מעט.
"אני מצטערת, מתוקה שלי, רק רציתי לעזור לך לקום כי השעון שלך צלצל ועדיין לא יצאת מהחדר והתחלת להתארגן.
ואת יודעת איך זה, לא כדאי לאחר ביום הראשון ללימודים, בטח לא כשאת מתחילה ללמוד בתיכון."
"מה שתגידי, אמא." ליליאן ענתה תוך כדי שהיא מפהקת ומתמתחת ובסופו של דבר אמה יצאה מהחדר שלה ואפשרה לה להתלבש בפרטיות.
הנערה הצעירה קמה ממיטתה וניגשה אל המקלחת שהייתה ממוקמת בחדר נוסף בחלל של חדרה.
היא הביטה במראה והבחינה כי שיערה פרוע וכי מתחת לעיניה הצהובות ישנם סימנים של עייפות.
בתגובה לכך היא שטפה את פניה ואת שיערה ובהמשך היא הסתרקה וצחצחה את שיניה.
בסופו של דבר לאחר מספר דקות היא החליפה את הפיג'מה שלה בחולצה שחורה ובמכנס ג'ינס כחול וקצר ויצאה מחדרה כאשר היא נושאת על כתפה את הילקוט שלה וכאשר שיערה פזור.
"שלום לך, אני רואה שלמרות הכל את עדיין מתארגנת מהר." אמה אמרה לה כאשר שתיהן נפגשו במטבח.
"העובדה שאני אוהבת לישון לא משנה את האחריות שלי." ליליאן צחקה וכעת לקחה קופסה של דגני בוקר על מנת להכין לעצמה ארוחה.
לאחר שניות אחדות היא התיישבה בסמוך לשולחן האוכל לצידה של אמה והחלה לאכול את ארוחת הבוקר שלה.
"מה כתוב בעיתון היום?" היא שאלה בסקרנות.
"שום דבר מיוחד, ליליאן… לפחות לא משהו שאמור לעניין אותך." אמה של הנערה השיבה והניחה את העיתון בצד.
בסופו של דבר ליליאן סיימה לאכול ושטפה את הכלים שלה.
לאחר מכן היא נפרדה מאמה בחיבוק ונשיקה ויצאה מהבית, מאזינה למוזיקה בטלפון הנייד שלה והולכת באיטיות על מנת שהיא תוכל להתבונן בנוף היפה שהיה מסביב לביתה.
לאחר כעשר דקות היא הגיעה אל תחנת האוטובוס הקרובה והתיישבה על הספסל שעמד בסמוך אליה, מחכה בסבלנות ותוהה האם היום הראשון שלה בתיכון יעבור בצורה נעימה.
"היי לילי." היא שמעה קול מוכר קורא לה ומיד באותו רגע היא כיבתה את המוזיקה והסתכלה הצידה, מבחינה באדריאן, מי שהיה ידיד קרוב שלה ובנם של חברים טובים של הוריה.
"אדריאן… אני כל כך שמחה לראות אותך!" היא השיבה בהתלהבות וחיבקה את חברה הטוב.
"גם אני שמח לראות אותך. ודרך אגב, איך עברה עלייך חופשת הקיץ?" השיב אדריאן בחיוך וחיבק את ליליאן בחזרה.
"היה כל כך כיף! אני נסעתי עם ההורים שלי לחופשה בפלורידה והיינו בדיסניוורלד, אתה יודע כמה חלמתי להגיע לשם." היא אמרה ושימחה מאוד את אדריאן שתמיד אהב לראות אותה מאושרת.
וכך הזמן חלף במהירות והאוטובוס עצר בסמוך לתחנה, נערים ונערות מכל הגילאים מיהרו לעלות וליליאן עלתה אחרונה, מתיישבת לצידו של אדריאן באחד המושבים הקדמיים.
לאחר נסיעה קצרה יחסית הגיע האוטובוס הצהוב אל החניון של בית הספר וכל התלמידים ירדו ממנו ונכנסו אל החצר המטופחת ורחבת הידיים.
ליליאן התלהבה מאוד מהעצים והפרחים ובמיוחד התרגשה לראות בריכת דגים קטנה שבה היו דגי זהב.
היא הלכה יחד עם אדריאן ועם דפני, חברה נוספת שלה, לכיוון מגרש הכדורגל ושם הם התיישבו על ספסל והסתכלו על הנערים הבוגרים יותר שהתכוננו לשחק.
"את מאמינה שאנחנו כבר בתיכון? אני עוד זוכרת שהכרנו בבית הספר היסודי, אי אפשר היה להפריד בינינו." דפני אמרה וליליאן חייכה והתרגשה מאוד, נזכרת באותם ימים נעימים בילדותה.
"ועדיין אי אפשר… אנחנו חברות טובות, שום דבר לא יהרוס את הקשר שלנו." היא אמרה בשקט ודפני הנהנה בראשה.
בעוד שתי הנערות הצעירות מדברות ביניהן נכנס אל מגרש הכדורגל נער יוצא דופן שמשך את תשומת ליבה של ליליאן בעיקר בעקבות העור הלבן והבוהק שלו וההילה שהתנוססה מעל לראשו.
"וואו… אתם ראיתם את הנער הזה? הוא נראה כל כך מוזר, העור שלו כל כך לבן ויש לו טבעת מעל הראש." היא אמרה והצביעה לכיוונו של הנער המסתורי אך אדריאן ודפני לא ראו בו שום דבר יוצא דופן, בעיניהם הוא היה בסך הכל נער בוגר יותר ובעל מראה נאה במיוחד.
"הוא נראה רגיל. אני מודה שהוא חתיך, אבל חוץ מזה? אין בו שום דבר מוזר או מיוחד." דפני השיבה, מאכזבת מעט את ליליאן שבסופו של דבר בחרה להתעלם וללכת יחד עם חבריה אל הכיתה שלהם.

וכך יום הלימודים הראשון עבר בצורה רגועה יחסית עבור ליליאן שבסך הכל נהנתה מאוד מהמפגש עם חבריה ואף התרשמה לטובה מחלק מהמורים שלה.

היא ירדה מהאוטובוס בתחנה הקרובה לביתה ולאחר שהיא נפרדה מאדריאן היא המשיכה ללכת בשביל שהוביל אל הבית.
אלא שלמרבה ההפתעה היא הבחינה שבסמוך לשער של חצר ביתה עמד לא אחר מאשר אותו נער מסתורי שהיא ראתה במגרש הכדורגל, ושוב, היא הופתעה לגלות שמעל ראשו הופיעה אותה טבעת וכי עורו היה לבן וכה בוהק, הרבה מעבר למה שעור אנושי אמור להיות.
"שלום ליליאן." אמר הנער הבוגר יותר ברוגע והתקרב אל עבר הנערה הצעירה ואדומת השיער באיטיות אך ליליאן נבהלה מאוד ולא ידעה כיצד להגיב והיא נסוגה לאחור.
"איך אתה יודע איך קוראים לי ואיפה אני גרה?! שאני אבין, אתה עוקב אחריי? אני אתקשר למשטרה אם לא תלך מכאן, אני אומרת לך, אני אתקשר למשטרה!" היא צעקה בפחד והתכוננה להוציא את הטלפון הנייד מכיסה אלא שמהר מאוד היא הבחינה כי הנער שמולה אוחז בידה ומונע ממנה לעשות את מה שהיא תכננה.
היא לא הבינה כיצד הוא הצליח להגיע אליה במהירות שכזו ובמקום לנסות ולהשתחרר היא התעלפה, מבוהלת מהסיטואציה הזו ובעיקר המומה.

"מה קורה כאן? איפה אני?" ליליאן שאלה לאחר שהיא התעוררה.
מולה עמד אותו נער טוב מראה כאשר הפעם הלבוש שלו היה שונה – לגופו הייתה טוניקה לבנה והטבעת שמעל ראשו זהרה באור זהוב, כמו כן מגבו בלטו כנפיים, מה שהפתיע אותה עד מאוד.
"את בחדר שלך, אני לקחתי אותך לכאן." הוא אמר, מבהיל את הנערה הצעירה אפילו יותר.
"א… אבל איך נכנסת?" היא תהתה בפחד מסוים, אך הנער שמולה צחק בקולי קולות למשמע השאלה הזו.
"אני מלאך, ליליאן, אני יכול לעשות כמעט כל דבר."
"מלאך?! חשבתי שאתם קיימים רק באגדות, או במקרה שלנו – בתנ"ך. לא האמנתי בכם ואני עדיין לא מאמינה לך, אפילו ההורים שלי לא מאמינים.
הם אמנם יהודים אבל הם לא דתיים, בשום פנים ואופן לא…" השיבה הנערה הצעירה בחשש.
"יהודים, מוסלמים או נוצרים, זה לא ממש משנה.
אנחנו קיימים, אבל אף אחד מהם לא מסוגל לראות אותנו, לפחות ללא שום אביזר קסום.
ואת, ילדה, את ראית אותי ולא נעזרת בשום חפץ. את פשוט ראית אותי, את ההילה שלי, את צבע העור שלי, את הבחנת בזה."
"דפני לא ראתה כלום, גם אדריאן לא ראה שום דבר… הם רק ראו נער אנושי, אבל אם אני ראיתי אותך כמו שאתה באמת, מה זה אומר עליי?" ליליאן שאלה, כעת כבר פחות מפחדת.
"זה אומר שאת לא בת אדם. את שייכת לעולם השמימי, ולכן את הצלחת להבחין בי.
זורם בעורקייך דם של מלאכים, אני מסוגל להרגיש אותו, אבל אני מרגיש גם משהו אחר – הדבר הזה, הוא מה שאנחנו חיפשנו במשך כל כך הרבה זמן." ענה המלאך ועורר את סקרנותה של ליליאן אפילו יותר, כעת כל שהיא רצתה היה להבין מה הוא רוצה ממנה ואילו דברים שקורים מסביבה היא מפספסת.
"מה הוא הדבר הזה? ומי מחפש אותו?"
"זהו הלב השחור, החפץ שבעזרתו יוכל אדון השדים להמיט חורבן על היקום כולו. הלב השחור נמצא בתוך גופך וזאת מסיבה פשוטה מאוד – את נצר לאהבה בין שד למלאכית.
הם הורייך וכעת הם הופרדו והם נמצאים בגיהינום, תלויים בחסדיהם של שליטי הרשע בכבודם ובעצמם." אמר המלאך ברצינות תהומית וגרם לליליאן לגחך מעט, זאת מכיוון שכל מה שהוא אמר נשמע לה בדיוק כמו אחד מסרטי או ספרי הפנטזיה שהיא וחבריה אהבו, היא לא תיארה לעצמה שדבר כזה יוכל לקרות במציאות.
"תשמע, אני לא מאמינה לך. ההורים שלי הם בני אדם, בני אדם רגילים לכל דבר ועניין.
ובקשר ללב השחור, זה נשמע כמו משהו שלקוח משר הטבעות או הארי פוטר או משהו בסגנון הזה.
אין סיפורי פנטזיה במציאות, אין שדים, אנחנו לא בסרט של מארוול ולכן אף אחד לא יוכל להרוס את היקום." היא אמרה אך המלאך לא התרגש ובמקום זאת החליט כי עליו להוכיח לה לפחות חלק מן האמת שבה הוא האמין.
באותו רגע הוא פתח את כף ידו וגרם לניצוץ של אש להופיע בה, מהר מאוד הניצוץ הפך ללהבה ובמרכזה הופיעה תמונה.
"מה זה לעזאזל?" ליליאן שאלה בהתלהבות בעודה מתיישבת במיטתה ומסתכלת לתוך התמונה שהוצגה במרכז הלהבה – היא ראתה שם יצור מעוות ומאיים יושב על כס המלכות שלו.
לצידו של השד עמדו שני יצורים שהיו דומים לשטנים ובערו בלהבות בכל גופם. משום מה המראה שלהם היה מוכר לליליאן.
"באלרוגים?" היא תהתה ובתגובה לדבריה המלאך הנהן בראשו והותיר ללהבה לבעור לזמן נוסף עד אשר התמונה החלה לזוז ובה נראה אחד מהבאלרוגים כאשר הוא יוצא מאולם הכס ומתחיל לעוף לכיוון מעין מערבולת סגולה שהייתה בחצר הארמון, המראה הזה גרם לליליאן להבין כי המלאך אינו משטה בה.
"איך הצלחת לראות מה הם עשו?" היא שאלה אותו ובתגובה לכך הוא אגרף את כף ידו והלהבה נעלמה כלא הייתה.
"אני לא מסוגל לעשות את הקסם הזה, אבי יצר אותו והעביר חלק מן היכולת אליי.
מה שאת ראית כאן היה מראה מן העבר, הבאלרוג נשלח בלולאת זמן על מנת לתפוס אותך ולקחת אותך אל ארמונו של אדון השדים.
הוא בוודאי כבר בדרך לכאן, ולכן עליי לקחת אותך למקום מבטחים או לפחות להשגיח עלייך בימים הקרובים."
"אבל איך אני אוכל להרשות לעצמי לעזוב את ההורים שלי כאן ולבוא יחד עם מישהו שאני לא מכירה למקום שאני לא יודעת עליו כלום? איך אני אוכל לדעת שאני יכולה לסמוך עליך כשאני אפילו לא יודעת איך קוראים לך?" ליליאן דיברה בדאגה והמלאך הבין אותה לחלוטין.
"אני מבין על מה את מדברת ואני מצטער שלא הצגתי את עצמי. שמי הוא סאמאל.
ובקשר להורים שלך, כמו שכבר ציינתי, הם לא באמת ההורים שלך, אף אחד לא יפגע בהם מכיוון שאדון השדים לא רואה בהם שום ערך."
"זה לא עוזר לי… אני דואגת להם ואם אתה אומר שהדבר הזה מחפש אחריי הוא בכל מקרה יגיע אל הבית שלי ויהרוג את ההורים שלי כי הוא ירצה למצוא אותי.
אני מעדיפה להישאר כאן ולוודא שהם בסדר, אני מקווה שאתה תוכל להגן עלינו במקרה ודברים ישתבשו." ליליאן השיבה ושילבה את ידיה בהפגנתיות, גורמת לסאמאל להיאנח בתסכול.
"את עושה טעות קשה, אני לא אוכל להילחם בבאלרוג לבדי, הוא חזק מאוד ואנו נצטרך כוח רב אם ברצוננו להניס אותו מכאן." הוא הסביר, לא משכנע את ליליאן שהחליטה בכל זאת להישאר בביתה ולראות מה יתרחש בהמשך.
"אני מצטערת אם זה מתסכל אותך, אבל אני לא רוצה להתערב בכל העניין הזה.
אני רק רוצה לחיות את חיי כמו שהם היו קודם לכן, אני נשארת כאן וזה סופי!" היא אמרה לבסוף ובכך סיימה את הדיון, סאמאל הנהן בראשו והחליט ללכת לדרכו, הוא פתח את חלון החדר של ליליאן ועף דרכו.
הנערה הצעירה נפרדה ממנו לשלום ובהתה במעוף שלו בהתלהבות מסוימת. ניכר כי היא לא הבינה על מה הוא מדבר אך יחד עם זאת היא נמשכה אל העולם הקסום שנחשף בפניה, היא רק לא ידעה כיצד היא עשויה להשתלב בו ואיך היא תוכל להשאיר את חייה הקודמים מאחור.